הוא טיפוס של קיץ. כשמגיע הקיץ הוא מתחיל להתעורר לחיים,כל
עונות השנה הוא יושב בביתו ועושה מה שכל ילד בן 14 יכול כבר
לעשות.
הרוב סברו שהקיץ זו תקופתו מכיוון שבת דודתו, אריאל, מגיעה
לקיבוץ.
אבל הוא טען שלא "אסור לי לאהוב את בת דודתי" הוא אמר, "וגם אם
לא הייתה היא בת דודתי, לא הייתי אוהב אותה".
השנה הוא חיכה בקוצר רוח לקיץ, כאילו הולך לקרוא משהו טוב. זה
הולך להיות קיץ רגיל. עם אותה האורחת, אותה העונה, אותו החום
ואולי קצת יותר.
הרוב סברו שבגלל שהוא התבגר קצת אז רגשותיו אל אריאל יהיו יותר
חזקים אבל הוא עונה "מה פתאום?! על מה אתם מדברים?".
הגיע הקיץ. הגיעה אריאל, יושבת בכרכרה רתומה לפרדות שתיים.
אריאל הביטה אל הרחוב וציפתה שמישהו יבוא ללוות אותה לביתה של
דודיה. היא ראתה אותו. שובב הוא היה רץ וקילל את כולם ירק
סמוחטות על הרצפה ושיחק עם חבריו."יוסי" היא קראה לו. כשהוא
ראה אותה היה הוא מובך.
הרוב חשבו שזה בגלל שהוא אהב אותה, ולא רצה שתראה אותו
מלוכלך.
הוא לקח אותה לביתו, סידר לה מיטה והלך להתקלח. בינתיים אימו
הגיעה וסידרה את השולחן לארוחת שבת. כשהם ישבו בערב לאכול
המשפחה הציפה את אריאל בשאלות. למרות שראו אותה שנה שעברה.

בבוקר הציג אותה יוסי לכל חבריו. הם היו מוקסמים ממנה, אין
פלא. הייתה היא ילדה מאוד יפה. השנה אריאל נשארה מעט זמן
"מסיבות אישיות"כך אמרה.
עבר שבוע וכולם בקיבוץ כבר הכירו את אריאל וכירכרו סביבה.
בלילה בא יוסי אל אריאל.
"רוצה לישון איתי?" שאל. "השתגעת??? אנחנו בני דודים לא חברים"
נבהלה. "נו בגלל זה, זה לא חטא" השיב. אריאל נענתה לבקשתו רק
מתוך נימוס. הם ישנו יחד.
יום למחרת אריאל הייתה צריכה כבר ללכת. ויוסי התחיל לבכות בכי
מר, כואב.
הרוב אמרו שזה בגלל שהוא מאוהב.
הוא הסכים.