ככה ישבתי מולו, ישבתי כמו תמיד: הרגליים מקופלות אל הבטן
מחובקות על ידי הידיים שלי.
למדתי כבר לא להשתדל בשבילו, עידו הוא אחד שלא משתין על אף
אחת, במיוחד לא עליי, כי מי הבנות שהוא יצא איתן פעם היו
מיוחדות מאוד, כאלו שכותבות ספרים ומציירות, הבנות האלו היפות
והחכמות שיוצרות דברים ויש להם חשיבה מדהימה.
ככה הוא עידו, מחשבות פילוסופיות, יושב כל היום במקומות
מיוחדים וכותב לעצמו את מחשבותיו.
או שלפעמים היה יושב על מדרגות בית הספר ומקריא לבנות את
השירים שכתב אמש.

בהתחלה הייתי עוברת לידו שומעת מעט את מילות השיר אך בעצם
שבויה בקסמו. יותר עסוקה בהסוואת הרגשות שלי.
גם לי חברתי הטובה ביותר היתה שבויה בקסם שלו, וגם אחרי שצילצל
הפעמון לשיעור היתה נשארת איתו מאזינה לשיריו ומקריאה לו את
השירים שהיא כתבה, והוא היה מבקר אותה, ואז היא היתה חוזרת
אליי אחרי יום שלם שהיתה יושבת איתו ומספר איך הוא שינה לה את
כל השיר ואני לא הבנתי אז מה בשיר הזה שלה אם הוא כתב את
הכול.

לפני שבוע בערך זה קרה!
ישבתי לי בשיעור הבעה והמורה, זאת שנולדה רק כדי לקצור את חלקי
המוח שנארו פוריים אצלי, נתנה לי נושא לחיבור, חיבור בנושא לא
מובן בכלל, או אולי יותר מידי מובן, השאיפות שלי לחיים.
התחלתי לכתוב, ובאמת שהשתדלתי, וכתבתי מכל הלב כמו שתמיד
כתבתי. ובסוף השיעור אפילו התנדבתי להקריא אותו, וספרתי לכל
הכיתה איך אני הולכת להתאבד בטרם השאיפות האלו הולכות להתגשם,
ומה לשאוף אם גם ככה הולכים למות, ותפארת הסיום היתה- ההסתפקות
שלי בשיאיפות ארוכות של גראס לריאות.
המורה פעורת הפה העיפה אותי מהשיעור, ואת השעתיים הבאות נאלצתי
לבלות במדרגות שלו, המדרגות של עידו.
ישבתי שם, מנסה לא לחשוב אם הוא יגיע, ולמה הוא לא פה, ומה
יהיה אם הוא יבוא, ואם הוא יסתכל עליי בכלל.
ישבתי חצי שעה, ואז הוצאתי את המחברת מהתיק והעתקתי את החיבור
שרשמתי בשיעור אל תוך מחברת המחשבות שלי, או כמו שכולם קוראים
לזה יומן.
ואז הוא הגיע, השיער הארוך נופל על הפנים ומסתיר מעט את
העיינים הכחולות שלו שמבעד לקצוות השיער בהקו.
לובש את החולצה הגזורה שחושפת את צבע עורו האקזוטי ואת
המכנסיים המתרחבות האלו שהשמועות בבית הספר אמרו שזה של אבא
שלו,בידו המחברת שעל גבה ציורים והקדשות מבנות כל בית הספר.
והוא כמו חלום הגיע אל המדרגות שלו, והתיישב לידי שותק, ואני
כמו תמיד שתקתי לידו.
ואז הוא הניח את המחברת שלו בצד והסתכל אליי.
אני מסובבת את מבטי מימנו,
הוא ממשיך להסתכל,
אני רואה את מבטיו דרך זגוגית העיין שלי,
הוא שולח את ידו אל ראשי ומסובב אותו, איזה קיטש!!! והדבר הבא
יהיה שהוא ינשק אותי, לא!
ואז הוא הסיר את מבטו לקח את המחברת שלו ורשם, התבונן אליי שוב
ורשם.
עידו בהתחלה נראה לי מהבנים האלו שלוקחים בת בתור פרויקט
ומשיגים אותה ואז היא כבר לא ממש חשובה להם. אבל לי אומרת שהוא
רגיש ופגוע ולא רוצה מישהי.
ואז הוא התחיל לדבר, פתוח כזה, מספר את כל סיפור חייו, אבל
שונה ממה שלי מספר. הפעם הוא לא היה ילד למשפחה מפורקת עם אבא
שבגד עם אמא של אמא, הוא היה ילד שבור, שמשהו נסתר אצלו וכואב
לו לדבר, ואז סובבתי את מבטי אליו מבקשת שיפסיק.
"אני מתנצל, סתם רציתי לדבר עם מישהו" הוא הוריד את מבטו, לפתע
הוא נראה חסר ביטחון לחלוטין.
"לא זה לא זה, פשוט כבר שמעתי את הסיפור של אבא שלך ככה שזה
דיי סותר את הסיפור הזה" הוא הרים מעט את מבטו, מבט מבוייש
כזה,
"את רוצה לשמוע את הסיפור האמיתי? ואם תשמעי אותו תאמיני לי?
מה זה יעזור אם תשמעי אותו? הרי גם אז לא תדעי אם הוא אמיתי,
כי אף אחד כאן לא אמיתי, ואף אחד לא מבין אף אחד" והוא צעק,
ובכה, ואני עמדתי מול עידו, עידו הנער הכי יפה בבית ספר, שכל
הבנות מהפריקיות-לצפוניות -ועד לערסיות בבית ספר חושקות בו.
ואני ישבתי מולו כשהוא מפרק את כל התדמית המצ'ואיסטית שלו.
"את רוצה באמת לדעת את האמת עליי? את אף פעם לא תדעי, כי זה
הסוד שלי, ובלי סוד של עצמי אין עצמי" ואז ברגע אחד הבנתי
אותו, גם עידו הנער האמיתי הזה של בית הספר שיושב וכותב שירים
מתוחקמים שמדרים על האמת הזאת שאליה כולם שואפים, סתם יצר
לעצמו את התדמית האמיתית, ובעצם הכול שקר ורק עכשיו הוא מגלה
לי את האמת שנמצאת בו, האמת הנסתרת.
תפסתי את ידו ולקחתי אותו אל המקום שלי, המקום בו אני רושמת את
הסיפורים שלי, ישבנו שם ודיברנו.
הוא סיפר על הבית מימנו הוא בא, הבית שכביכול נראה מושלם, אבא
עורך דין ואמא אשת יחסי ציבור, אח אחות וכלב, סבא שגריר ישראל
בדנמרק וסבתא שהיתה טייסת ראשונה בארץ, משפחה שגרה בוילה
מפוארת ב-ג, וכל הילדים הולכים ללמוד בתלמה.
ואז הוא סיפר את מה שבפנים קורה, ולא מה שרואים מבחוץ, והוא
בכה לו ככה בשקט מספר הכול בלי הפסקה. על אבא שמגיל 6 מתעלל בו
והבריחה היחידה שלו מימנו זה דרך השירים כי להתמודד מולו הוא
לא מסוגל, וככה הוא נותן לו להוציא את הכעס עליו, כי הוא מבין
שהוא זקוק לזה, ואמא עומדת במבט שבור ולא יכולה לעשות כלום, כי
כל פעם שהתערבה היא קיבלה חפץ אחר לפנים.
ואיך שהוא מקריב את גופו והופך לקורבן רק כדי שהאחים שלו לא
יסבלו ממכות גם.
הוא סיפר איך זה לחיות שהיחס היחיד שאתה מקבל מאבא זה מכות, כי
רוב היום הוא עסוק במשפטים וקניית מניות.
ושהפעם האחרונה שקיבל חיבוק מאמא היה כשהיא קיבלה את המינוי
שלה והמצלמות צילמו אותם מתחבקים.
ואז הוא שתק, ודמעות הפסיקו לזלוג מהעיניים הכחולות והיפות
שלו, והוא הסתכל במבט בטוח, המבטים האלו שממיסים כל בת, "זה
הסיפור האמיתי שלי".

מאותו יום הייתי באה אליו כל יום, הייתי יושבת בחדרו, מקשיבה
לשיריו, למנגינות שניגן בגיטרה, לדיסק החדש שקנה בכסף שחסך
ממכירת שיריו ללהקות צעירות.
ואז כשאבא שלו היה חוזר מהבית, היה נותן לו מבט חם ואוהב כזה,
נותן לו נשיקה, ושואל לשלומו.
ואמא שלו היתה חוזרת ומכבדת אותנו בעוגיות שקיבלה למשרד.
ולא הייתי עוזבת אותו, כי ידעתי מה יהיה כשאעזוב, הייתי נשארת
עד 12 בלילה רק כדי שהוא לא יסבול.
ואז כשעזבתי והוא ליווה אותי לכניסה בביתו, הייתי יוצאת ברגשות
אשם, איך אני יכולה לעזוב אותו ככה?

ככה ישבתי מולו, כבר שבוע שהוא לא יושב על המדרגות וסביבו כל
המעריצות שלו.
שבוע רק שנינו יושבים תחת עץ ליד בית הספר ולא אומרים מילה, רק
מחזקים את החוט הדק שנרקם בנינו.
הוא שלח את ידו אל שערי,
" את יודעת?" הוא חייך "מאז שהתחלת לבוא אליי, כאילו פתאום
הכול טוב, אני שמח, אמא שלי שמחה, אבא שלי יותר רגוע וגם כשלא
זה לא אכפת לי, את כזאת מיוחדת, הכי מיוחדת בעולם"
הוא חיבק אותי, ואז נישק אותי ברכות, הנשיקה הראשונה שלו לפני
מה שסיפר לי, נשיקה עדינה יפה, הוא חיבק אותי שוב ולחש לי בקול
חנוק כזה אבל עם המבט הבטוח "אני אוהב אותך, בפעם הראשונה אני
יכול להגיד את זה, אני אוהב אותך"...