[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אתגר קרת
/
האיש שלי

כשרעות אמרה  שהיא רוצה שניפרד, הייתי בהלם. המונית בדיוק עצרה
ליד הבית שלה, והיא ירדה מהצד  של המדרכה  ואמרה שהיא לא רוצה
שאעלה אליה, ושהיא  גם לא ממש רוצה לדבר על זה, והכי היא לא
רוצה לשמוע  ממני יותר אף-פעם, אפילו לא שנה טובה או מזל-טוב
ביומולדת, ואחרי זה טרקה את הדלת של המונית בכזה  כוח, שהנהג
ירק אחריה איזה קללה. נשארתי משותק כולי  במושב האחורי,  אם
היינו  רבים קודם או משהו אז אולי הייתי יותר מוכן לזה, רק
שהערב עבר ממש מוצלח. הסרט היה קצת חרא, אבל חוץ  מזה הכל באמת
היה רגוע. ואז פתאום המונולוג הזה,  והטריקה שלה הדלת, וטאח!
כל החצי שנה האחרונה שלנו יחד בפח. 'אז מה עושים?' שאל אותי
הנהג והציץ במראה  'שאני אקח אותך הבית, יש לך כזה בכלל? שאני
אקח אותך  להורים, לחברים, למכון עיסוי באלנבי  - אתה הבוס,
אתה  המלך.' לא ידעתי מה אני עושה עם עצמי, ידעתי רק  שזה לא
פייר, אחרי הפרידה מהילה נשבעתי שלא אתן למישהי  להיות מספיק
קרובה שתוכל לפגוע בי ככה, ואז רעות הגיעה, והכל היה כל-כך
טוב, וזה  פשוט לא מגיע לי. 'צודק,' נהם הנהג  כיבה את המנוע,
והשעין את המושב שלו אחורה  'למה  לסוע, כשכל כך נחמד כאן.
אני מה איכפת לי אני, המונה  דופק.'  ואז בדיוק הודיעו בקשר את
הכתובת הזאת  - הגדוד  העברי תשע. מי ברחוק. והכתובת הזאת,
הכרתי אותה, היתה חרוטה לי בראש כמו במסמר. גם  כשנפרדתי
מהילה זה היה ככה, במונית. יותר נכון, המונית שלקחה  אותה לשדה
התעופה, היא אמרה שזה הסוף, ובאמת לא  שמעתי ממנה יותר. גם אז
הייתי המום, עומד כמו בוק  באמצע שדרות אמסטרדם. אבל הכתובת
הזאת,  לפני  שהמונית נסעה , גם אז שמעתי אותה בקשר הגדוד
העברי  תשע. ועכשיו, יכול להיות שזה מקרה, אמרתי לנהג לסוע,
הייתי חייב  לדעת מה יש שם. בדיוק כשהגענו ראיתי  מונית  אחרת
מתרחקת, ובתוכה צללית של ראש קטן מאחורה  כמו שלילד או של
תינוק.  שילמתי לנהג וירדתי.  זה היה בית  עם חצר, פתחתי את
השער, הלכתי בשביל שמוביל לדלת,  וצלצלתי בפעמון. זה היה די
מפגר, לא יודע מה הייתי עושה אם מישהו היה פותח לי,מה הייתי
אומר לו. לא היה לי מה  לחפש שם, בטח לא בשעה כזאת. אבל הייתי
כל-כך כועס   שלא היה איכפת לי בכלל, צלצלתי בפעמון עוד פעם,
צילצול  ארוך. ואחרי זה דפקתי בכוח בדלת, כמו חיילים בסרטים
שעושים חיפוש מבית לבית, אבל אף-אחד לא פתח. בראש  שלי המחשבות
על רעות והילה התחילו להתבלבל עם  מחשבות על פרידות אחרות,
והכל נהיה ביחד כמו איזה גוש.   והבית הזה, זה שלא פתחו, משהו
בו, עיצבן אותי. התחלתי  להקיף אותו, מחפש מקום שאפשר יהיה
להציץ דרכו פנימה. לבית הזה  לא היו חלונות, רק דלת אחורית
כזאת, עם חלון  זכוכית. ניסיתי להסתכל דרכו - הכל בפנים היה
חשוך.  התעקשתי, אבל העיניים שלי לא הצליחו להתרגל, זה נראה
היה שכמה שאני מנסה יותר, הכל בפנים רק נהיה יותר  שחור . זה
הטריף אותי, לגמרי. ופתאום אני מוצא את עצמי מרים אבן, עוטף
אותה בסווטשירט שלי ושובר את השמשה.  
הכנסתי את היד, ניזהר לא להיחתך מהזכוכיות, היא נפתחה מבפנים.
נכנסתי פנימה, מנסה לא להתקל בכלום, ממשש  אחרי המתג של האור.
וכשמצאתי, האור היה צהוב ועלוב.  נורה אחת, לכל החדר הגדול
הזה. וזה בדיוק מה שהמקום  הזה. חדר אחד ענקי, ריק לגמרי, בלי
שום רהיטים. חוץ  מקיר אחד  שהיה מכוסה כולו בצילומים של נשים,
חלק מהצילומים היו  ממוסגרים, חלק סתם מודבקים על הקיר
בצלוטייפ, ואת כולן הכרתי. היתה שם רוני, שהיתה החברה  שלי
בצבא, ודניאלה שיצאנו כשעוד הייתי עוד בתיכון,  וסטפני שהיתה
מתנדבת בקיבוץ שלנו, והילה,  הן היו שם כולן, ובאמצע הקיר,
במסגרת זהב עדינה היתה תמונה של  רעות מחייכת. כיביתי את האור,
והתיישבתי בפינה של החדר.  לא יודע מי האיש שחי כאן, למה הוא
עושה לי את זה, איך  הוא מצליח תמיד להרוס . אבל פתאום זה הכל
הסתדר, כל  הפרידות האלה, הנטישות שמגיעות משום מקום - עלמה,
הילה, רעות. זה אף-פעם לא היה בינינו, זה תמיד היה הוא.  לא
יודע אחרי כמה זמן הוא הגיע,ֶבהתחלה שמעתי את  המונית מתרחקת,
אחר כך הקול של המפתחות בדלת הקדמית, ואחרי זה  האור נדלק עוד
פעם, והוא עומד שם  מולי מחייך, הבנזונה פשוט מסתכל עלי
ומחייך. הוא היה  נמוך, בגובה של ילד, עם עיניים ענקיות, בלי
ריסים, וביד  שלו הוא החזיק מין ילקוט פלסטיק כזה, כמו שילדים
לוקחים לבית-ספר . וכשקמתי מהפינה שלי, הוא רק ציחקק מין
ציחקוק כזה של סוטה שבדיוק תפסו אותו באמצע,  ושאל איך הגעתי
לכאן. 'גם היא עזבה,הא?'  אמר כשהייתי  כבר קרוב אליו, 'לא
נורא, תמיד תבוא איזה מישהי אחרת.' ואני במקום לענות הורדתי לו
את האבן בראש, וכשנפל, לא הפסקתי. לא רוצה מישהי אחרת, רוצה את
רעות, רוצה  שיפסיק לצחוק. וכל הזמן הזה שאני מוריד עליו את
האבן  הבנאדם רק מילל 'מה אתה עושה מה אתה עושה מה אתה עושה
אני האיש שלך האיש שלך' עד שהפסיק. אחרי זה  הקאתי. וכשגמרתי
להקיא, הרגשתי מין הקלה כזאת, כמו  במסעות בצבא, כשמישהו מחליף
אותך מתחת לאלונקה, ופתאום אתה מרגיש קל, כמו שלא זכרת בכלל
שאפשר להרגיש. ככה הרגשתי, כמו ילד. וכל השינאה והאשמה  והפחד
שאולי יתפסו אותי, הכל רק נבלע בקלות הזאת.

מאחורי הבית, לא רחוק, היתה כמו מין חורשה קטנה  כזאת, זרקתי
אותו שם.  את האבן, והסווטשירט, שהיה  מלא בדם, קברתי בחצר.
בשבועות שאחרי זה, חיפשתי עליו כל הזמן בעיתונים, גם  בחדשות
וגם במודעות של הנעדרים,  אבל לא היה כתוב  כלום. רעות לא ענתה
להודעות שלי, ומישהו מהעבודה סיפר  לי שראה אותה  ברחוב עם
איזה בלונדיני אחד עם קוקו,  וזה דקר כשאמר את זה, אבל ידעתי
שאין מה לעשות, שזה כבר בעבר.  קצת אחרי זה התחלתי לצאת עם
מיה.  ומההתחלה הכל היה איתה כל-כך שפוי, כל-כך בסדר. ובניגוד
לאיך שלרוב אני עם בנות,  איתה הייתי מהרגע  הראשון פתוח, בלי
הגנות. בלילות הייתי חולם לפעמים על  הגמד ההוא, איך זרקתי את
הגוויה שלו בחורשה, וכשהייתי  מתעורר, בשניה הראשונה הייתי
מפחד, אבל שניה אחרי הייתי מזכיר לעצמי שכבר אין לי ממה, כי
הוא כבר לא פה,  ואחרי זה  מחבק את מיה וחוזר לישון.

מיה ואני נפרדנו במונית. היא אמרה שאני אטום, שאני כל- כך לא
קולט כלום, שלפעמים היא יכולה הכי לסבול בעולם  ואני אהיה בטוח
שהיא נהנית, כי באותו רגע אני נהנה. היא  אמרה שכבר הרבה זמן
היו לנו בעיות, אבל שאני לא שם לב  אליהן. ואחרי זה התחילה
לבכות. ניסיתי לחבק אותה, אבל  היא התרחקה ממני, אמרה שאם
איכפת לי ממנה, אז אתן  לה ללכת. לא ידעתי אם לעלות אחריה,
להתעקש, בקשר  של המונית אמרו כתובת, המאבק ארבע, אמרתי לנהג
שיקח  אותי לשם. כשהגענו, עמדה שם כבר מונית אחרת, ולתוכה
ניכנסו חבוקים בחור ובחורה בערך בגילי, אולי קצת יותר צעירים.
הנהג שלהם אמר  להם משהו והם צחקו.  המשכתי לגדוד העברי תשע.
חיפשתי את הגוויה שלו איפה שזרקתי אותה, אבל היא לא  היתה שם.
הדבר היחידי שהצלחתי למצוא היה מוט חלוד.  הרמתי אותו, והתחלתי
ללכת לכיוון הבית.  הוא נראה  בדיוק כמו שהיה אז,  חשוך, עם
החלון השבור בדלת  האחורית. הכנסתי את היד , ניזהר לא להחתך,
ונכנסתי  פנימה. מצאתי את המתג של האור בשניה. הכל נשאר ריק,
חוץ מהתמונות על הקיר, הילקוט  המכוער של הגמד, וכתם  שחור
דביק על הריצפה. הסתכלתי בתמונות, כולן היו שם  בדיוק באותו
סדר. אחרי זה פתחתי את הילקוט וחיטטתי בפנים. היה שם שטר של
חמישים שקל, כרטיסיה חצי  מנוקבת, נרתיק עם משקפי ראיה, ותמונה
של מיה. בתמונה, השיער של מיה היה אסוף, היא נראתה קצת בודדה.
ופתאום הבנתי את מה שהוא אמר לי אז, כשהרגתי אותו, על זה שתמיד
תהיה מישהי אחרת. ניסיתי לדמיין אותו בלילה שנפרדתי מרעות,
נוסע לאן שלא נסע, חוזר עם התמונה, דואג, לא יודע איך, שאכיר
את מיה, כמו שדאג שאכיר את כל האחרות. רק שגם את הפעם  הזאת
הצלחתי לחרבן. ועכשיו מיה הלכה, וכבר לא ממש בטוח  שאכיר מישהי
אחרת, כי האיש שלי מת, אני בעצמי הרגתי  אותו.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
היי! בצה"ל אסור
להעביר
לאוטומט!

פה גדול, מילים
אחרונות.


תרומה לבמה




בבמה מאז 23/4/99 15:58
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אתגר קרת

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה