...זה התחיל בשיחת טלפון אקראית, כפי שקורה לכל אחד מאיתנו,
פשוט טעות במספר. היא ביקשה את ערן ואני עניתי כמנהגי,  "אני
עדיין לא ערן אבל בשבילך אהיה מוכן לשנות את שמי לערן", ככה,
בצחוק, בלי להקדיש לזה יותר מדי מחשבה.
הקול המתוק והחמים מעבר לקו החל לצחוק וגלי חום מוזרים עברו
בגופי, מהצואר לכתפיים, עבור דרך עמוד השדרה ועד לאיזור
החלציים. מין זרמים מלטפים בצורת ענני נוצה עדינים.
ברור שבשלב זה לא יכולתי להשאר אדיש, כחכחתי בגרוני והוצאתי את
האויר בריאותי כך שקול הברטון הרדיופוני שלי יעבור במיטבו, יגע
בבת הצחוק המלטפת שמעבר לקו. ואכן הוא נגע גם נגע והמשכנו
לשוחח תוך הקפדה על הנמכת הווליום בשיחה עד לכמעט לחישה, סוג
של חושניות טלפונית עמוסה באסוציאציות ומשאלות לב. מאוחר יותר
באותו היום, לאחר שעברנו ל"שיחה אמיתית" ולא מתכתית, היא שאלה
את השאלה הבלתי נמנעת...איך אתה נראה?
בחור כנה שכמותי אומר תמיד את הדבר הראשון שעולה בדעתו ובלי
לחשוב פעמיים שמעתי את עצמי עונה: "אם אומר לך שאני יפיוף
הורס, מדהים ובעל נוכחות ולמרות שזו האמת, הציפיות שבך תטפסנה
לשמיים ואני בכל זאת יצור ארצי ודי גשמי, כך שאם תטפסי מעלה,
מעלה, לא תראי אותי, אלא כפי שרואים נמלה ממבט על..."  היא
המהמה בקולה החושני כמי שהבינה את דמיוני הפיוטי, אולם נתנה לי
להבין שדימוי הנמלה לא ממש מצה חן בעיניה והחליטה, בהמהום
חושני נוסף, להיות האשה הרגישה והנבונה המביטה בקנקן ולא
בתוכנו וזאת בתנאי שאין המדובר בווזה מפורצלן, הסוג החביב עליה
במיוחד. היא אמרה עוד שאינה מאמינה בתיאור מילולי והיא אדם בעל
תפיסת עולם ייחודית ומאוד ויזואלית. אני שמחתי מאוד, כי מעבר
לתובנה על מורכבותה הויזואלית, השלב הבא מבחינתי אומר...יאללה,
בואי נפגש לקפה או משהו כזה, אבל לפני, לא יכולתי להמנע
מהשאלה..."האם את מלאה?".
אני מודה, כאדם רזה שהורגל בבת זוג אשר ממדיה מכונים בשפת
האופנה "קולב", קצת קשה לי להתרגל לאחת שממדיה מכונים בשפת
הפרסומת "מאמא עוף" ולכן שאלתי, אמרתי שהכנות שבי אינה מתעקבת
לברר האם תחילתו של משפט תעיד על סיומו, והיא ענתה שהיא קצת
מלאה, "אולי חמש קילו מיותרים", דבר סביר בשלהי החורף, חשבתי
לעצמי, בעיקר לאחר החגים וכל המטעמים ובטח היא תתחיל תיכף
במשטר דיאטה, כמו רוצה להכריז על בוא  האביב ותחילת הקיץ
ובעיקר על מנת שבגד הים החדש שקנתה במחיר סוף עונה שעברה, ישב
עליה כפי שזכרה. אגב, היא אמרה לי, החמש המיותרים מתפרשים
באופן פרופורציונאלי, כך שלא ממש מרגישים.
מה אומר, אנחת רווחה עצומה יצאה חרש מריאותי, הפעם, ללא רדיו
ובלי ברטון, בכל זאת לא רציתי שהיא תרגיש שאני קצת מודאג, קצת
פוחד שתשובתה תהרוס לי את הפנטסיה הדמיונית שיצרתי במהלך היום
מאז השיחה איתה...קבענו לקפה.

עצרתי את מכוניתי שני בניינים לפני ביתה, היא איחרה את האיחור
הנשי המפורסם, נדמה לי שזה היה משהו כמו עשר דקות, ואז היא
הופיעה מולי באמצע הכביש, שכן המדרכה ברחוב שבו היא גרה מיועדת
למכוניות ולא להולכי רגל, ובעוד היא פוסעת לעברי, התחלתי לחשוש
שמא אין המדובר באותה אחת.
היא פתחה את דלת הרכב והתיישבה לידי, כאן אני חייב להדגיש כי
בדרך כלל, בזמן שאני לא מתוח, אני נוהג כג'נטלמן אנגלי, על אף
היותי צבר מחוספס.
המחשבות החלו  להתרוצץ במוחי, מחשבה אחת רדפה את אחותה ועוד
אחת הפריעה לשתיהן ומעל כולן ריחפה השאלה, האם ישנו סוג מיוחד
של מראות שנותנות תחושה של "חמש קילו יותר"?, בעוד שאר האנשים
נאלצים להסתפק במראה פשוטה שגורמת להם להרגיש הרבה יותר מאותה
מראה קסומה? אבל היא,  שוב דיברתי לעצמי, נשמעה שקולה ובעלת
דיעה, אחת שמכירה את החיים ואת כל התיאורים, כיצד יתכן שהיא
עושה לעצמה הנחות כאלה מפליגות?
בשלב זה, היא קטעה את מבטי החלול שהופנה לעברה, רק במטרה אחת,
להסתיר את גודל הפליאה, את תחושת האי-נעימות והמבוכה ושאלה,
"לאן הולכים"? ...שוב שמעתי את עצמי עונה באותה כנות ארורה
ומבורכת...
" הביתה מותק, הולכים הביתה, את לבית שלך ואני לבית שלי..."