מוקדש להדר דביר שקטעה את חייה ב- 12 בספטמבר 2000.


משתגעת מכל המחשבות שעוברות לך בראש. הדמעות עומדות לזלוג עוד
שניה, אך את מחזיקה מעמד ושומרת אותן בפנים. שאף אחד לא יראה.
שאף אחד לא ירגיש. את עושה את עצמך חזקה כשבפנים את צורחת
לעזרה. תפסיקי עם זה את. את משקרת לעצמך. לכולם. את סתם עושה
את עצמך מסכנה. למה? מה זה יעזור לך? זה שאת פוחדת מכל דבר,
בין אם הוא זז ובין אם הוא לא, לא אומר שאת לא צריכה להתמודד
עם כל זה. זה החיים שלך! נכון. הם דפוקים. אבל אסור לך לברוח!
אסור לך לוותר! את חייבת להילחם. להיות חזקה. לעשות איתם משהו.
תתחילי לדאוג לעצמך כבר. את כל הזמן מנסה לעזור לכולם עם החיים
והבעיות שלהם. אבל מה איתך? את לא שווה כלום? את לא ראויה
לעזרה? למה לא? תפסיקי! תפסיקי לעשות לעצמך רגשות אשם על כל
דבר! זה לא כדאי ולא בריא. אומנם לכולם יש בעיות, ואת נורא
רוצה לעזור להם, אבל לך יש את הבעיות הכי גדולות. וכל כך הרבה.
אולי תעזרי לעצמך קודם? רק תתחילי. אם לא ימצא חן בעינייך
תפסיקי. אבל לפחות תנסי. אסור לך לוותר!
את אוכלת לעצמך את הלב. מנסה לצעוק. תעזרו לה כבר! למה אתם לא
שומעים? למה אתם לא נגשים? אפילו רק לרגע. לשאול אם היא בסדר.
אם הכל טוב אצלה. זה לא יהרוג אותכם! להפך. זה יעשה אותכם
גדולים. יחזק לכם את הלב. האגו. אתם עשיתם משהו טוב היום. אתם
הכי נחמדים בעולם! עשיתם את שלכם. עכשיו שום דבר לא יכול לעצור
אותכם. אבל היא. תסתכלו עליה. יושבת לה בפינה. מכונסת בתוך
עצמה. בתוך המחשבות שלה. על מה היא חושבת? רק היא יודעת. תגשו.
תלכו, תשאלו. זה לא יזיק. מקסימום היא לא תתייחס, או תצעק. אבל
לפחות אתם עשיתם את שלכם. אתם לא יודעים מה עובר עליה. מה יש
לה בראש. על מה היא חושבת. בעצם, גם היא לא. יש פשוט יותר מדי
דברים שהיא לא יודעת במה להתמקד.

די. אני לא יכולה יותר. נשברתי. אני לא מצליחה להחזיק מעמד
יותר. החבל שנאחזתי בו הכי חזק שיכולתי, נקרע. ואני נופלת.
נופלת אל הלא נודע. כל הגוף שלי כואב, ולא נותר שום דבר מהלב
שפעם פעם בחוזקה. החלטתי. לא רוצה יותר. נמאס לי. החיים האלו
סתם דפוקים. אין לי סיבה להישאר.

היה שלום עולם אכזר. אני הולכת. ולא אראה אותך יותר. עשית לי
חיים ממורמרים יותר ממה שחשבת שאי פעם תוכל למרר למישהו. אבל
לא נורא. זה היה על חשבון החיים הנפלאים שעשית למישהו אחר. אם
כך, אני סולחת לך. היה שלום, ולא להתראות.