באותו לילה שהיא ישבה לה בכותל מאושרת, וסיפרה בדיחות, היא
אכלה ושתתה שם, וצחקה עד דמעות.

היא היתה רבע שעה לפני, במקום הקבוע של מוצאי שבת, כיכר ציון,
היא פגשה חברות, חברים, נתנה חיבוקים לאנשים הקרובים.
היא שמחה שם מאוד, כמעט כמו שלא שמחה מעולם, היה לה יום נהדר,
אולי היתה מגדירה אותו מושלם.

היא עישנה לה סיגריה על הספסל בכיכר, היתה זו סגרה מהסגריות
הטובות האלו שנספגות בראש.
ואז בתוך כל האושר היא הרגישה מאוד לא טוב, אולי רע.
והיא הלכה משם מחבקת אנשים קרובים.
היא הלכה למקום שיש בו אוויר טוב, מקום קרוב לליבה.
אחרי רבע שעה היא מצאה את עצמה בכותל, הסתכלה על הקיר היפה
הזה, נירגשת כמו תמיד שהסתכלה בו.
ישבה על יד דגל המדינה שהונף בראש התורן, היא הסתכלה עליו
וחשבה כמה הוא יפה.

ואז נשמעה רעם חזק, שהרעיד כל סלע בחומה, ואחריו נשמעו סירנות
בתוך הדממה.

לא לקח הרבה זמן להבין שמשהו קרה, הטלפון החל לצלצל ללא
הפסקה.
והיא גם התקשרה לשאול חברות אם הכול בסדר, והחברה בכתה
בהיסטריה, ואז היא הבינה הכול, את כל מה שקרה.
והיא סיפרה כמה דם נוזל לה מהפנים היפות שלה, ושהיא רועדת,
ושהיא רואה סביבה אנשים עפים ומתים.
ואז היא נתקה ככה סתם בתוך הסערה, והיא לא ידעה מה לעשות עם
עצמה, אז היא רק התיישבה ובכתה בדממה.

ויום אחרי היא לא הבינה מה גרם לה לעזוב רבע שעה לפני, ולמה לא
חיבקה אותם קצת יותר.
כי מחר, ואפילו אחריו, היא לא תוכל לחבק אותם יותר לעולם.
וככה היא הולכת חוששת לאותו מקום שיום לפני הם הלכו לעולם,
מדליק נר זיכרון ושמה פרח אדום מגועל בדם.
ואם היא היתה איתם באותו הלילה האם היא היתה נשארת כאן?

אני מבקשת, בבקשה אל תכתבו על זה תגובות קוטלות, זה רק יכאיב
עוד יותר, אבל תגיבו בבקשה, גפן.