אני מביאה לפניכם את הפרקים הראשונים של הספר עליו אני עובדת
בימים אלו, בבקשה תגיבו, זה ממש ממש חשוב לי, זה צעד ממש
משמעותי בחיים שלי ואני צריכה ביקורת בונה על כל משפט כאן.

הבוקר היה הזמן שהיא הכי שנאה, היא שנאה להתחיל את היום
החדש, שנאה להיכנע שוב למסגרת, לאומללות, לדברים שהיא לא
אוהבת.
היא קמה מהמיטה הרכה, התרחצה  בזריזות בכדי לצאת כמה שיותר מהר
מהבית. כל כך שנאה לקום בבוקר, היא יחסה את זה לאחד הדיכאונות
הגדולים ביותר בהם הייתה שרויה. "בוקר ללא שאיפות" כך קראה
לימי הלימודים, ימים בהם הייתה כבולה במסלול הישיר: לקום
בבוקר, ללמוד דברים חסרי ערך ולחזור מוטשת הביתה.
לא הייתה גמישות במסלול, מידי פעם אולי, היא הייתה הולכת עם
גיא לכיכר לפרוק את גושי הדיכאון שהצטברו לה בראש ולטעון תאי
מוח יצירתיים שתוך שבוע יירקבו בעקבות ההשתעבדות הזאת.
היא ירדה למטה לארוחת הבוקר המשפחתית, לאמה היה חשוב מאוד
הארוחות היומיות בחיק המשפחה, המשפחה התחרותית והרשמית שלה.
הוריה ועדי אחותה, נהנו כבר מהארוחה, והשיחה השוטפת שלהם.
"בוקר טוב עומר" אמה לה אמה, מנסה להיות כמה שיותר חביבה
ולשנות את טון הדיבור של המריבה מאתמול בלילה. "בית הספר לא
יאהב את הלבוש הזרוק שלך" אמרה אחרי מבט זריז ופוסל על המראה
של עומר. "לא אכפת לי" ענתה כשלקחה את טוסט. "כדאי שיהיה אכפת
לך, את חייבת שיהיה לך אכפת, זאת המסגרת! לקח לי הרבה זמן
ומאמץ להכניס אותך לבית הספר הזה, בסוף יעיפו אותך משם" אמה
שחזרה את הטונים המדויקים של אמש. "אני גם ככה שונאת את בית
הספר הזה" ענתה באדישות מוחלטת מה ששיגע את אמה, היא שנאה את
האדישות של עומר כלפי בית הספר ועתידה. "בית הספר זה העתיד
שלך, את לא תמצאי בית ספר טוב יותר ויש לך כל כך הרבה
שאיפות..." ההרצאה הקבועה החלה ועומר קמה לפני שיכנסו לזה,
"ביי, יום טוב" היא לקחה את התרמיל שלה ויצאה מהבית.
אחד הדברים היחידים שהיא אהב שהיה קשור אל משפחתה היה הבית בהם
התגוררו, בית ערבי עתיק משופץ באחת משכונות היוקרה של ירושלים.
הוא היה בית כל כך מיוחד ויפה, הוריה התגוררו בו בכל עשר השנים
בהם היו חברים לפני שהיא נולדה. הוא עוצב עוד בתקופה בה אמה
עבדה כאומן פלסטי והייתה בשלבי סיום בהכשרה לאדריכלות, "רואים
שעיצבה את הבית כשעוד הייתה משוחררת שיצרה אותו בכיף ואהבה"
חשבה לעצמה. היא עברה את הרחוב שלה, עוד שני רחובות והיא תגיע
לבית הספר, לחדר החשוך והאפל שמאיים על החופש שלה.
כל יום שעברה בדרך זו כל כך ציפתה לנקודת מפנה כל שהיא שתופיע
ואולי תשנה את חייה, היא אהבה ללכת ולדמיין שהיא גיבורת הסיפור
ובעצם מרכיבה את העלילה בעוד היא הולכת. בונה היצג ומחפשת אחרי
הסתבכות העלילה שתביא אותה אל נקודת המפנה. היא זכרה איך פעמים
רבות הסתכלה על אנשים כאילו הם אולי אלו שישנו משהו בסיפור,
אבל השינוי אחר לבוא.
היא נכנסה אל המאפיה שהייתה בקצה הרחוב שלפני הפניה לרחוב בו
בית הספר.
"בוקר טוב עומר" קידם את פניה ליאור, "היי בעל המאפיה" חייכה
אליו.
"נו מה את אומרת על השיפוצים?" היא הסתכלה סביבה, זאת הייתה
המאפיה הכי יפה שהכירה, ליאור השקיע מאמץ רב בכדי להפוך את
המאפיה למאפיה לא טיפוסית. ליאור היה כל כך מוכשר, כל פעם
שברחה מבית הספר הייתה באה אליו עוזרת לו קצת והוא היה מספר לה
סיפורים. ליאור היה כיכריסט ישן שלאחרונה ירש א המאפיה מסבו.
היא הכירה אותו בכיכר כשבחנוכה לפני שנה בא מאוחר וחילק לכל
האנשים שם סופגניות. אחר כך פגשה אותו במקרה ברחוב כשברחה
מהבית והוא הזמין אותה לשוקו ועוגה.
הוא הזכיר לה את גיא, גיא בוגר שסיים את שלב המרידות בכל
העולם.
"המקום נראה מדהים, מתי אתה פותח?" שאלה את ליאור,
"אני חושב שעוד שבועיים, אני צריך עובדים" אמר ורשם הפנקס
המטלות שלו.
"אני מוכנה", חייכה אליו,
"את אוכלת הרבה, את גם צריכה ללמוד, את צריכה לעשות דברים שאת
באמת אוהבת בזמן שאת לא לומדת". כל כך חכם, חשבה לעצמה.
"כאן מעסיקים רק נואשים" הוא צחק "קחי קרואסון ולכי להשכיל".
היא יצאה לכיוון בית הספר. אם הייתה יכולה הייתה בורחת מבית
הספר אבל לא ברחה משום שידעה שאם תעדר יידע בית הספר את הוריה
בהיעדרותה.

צעדים ספורים הבדילו בינה לבין בית הספר. עכשיו הייתה ההזדמנות
האחרונה לנקודת המפנה לשנות את היום.
היא חצתה את הכביש לעבר בית הספר מאוכזבת מהיעדרותה של הנקודה,
צעדה לעבר עוד יום כמו כל יום.

עידו לקח את חמישה השקלים שהביאה לו הזקנה בכיכר והמשיך
בדרכו, הוא היה מאוד רעב אבל שמר את הכסף, "שיהיה לשעת צרה",
חשב לעצמו. הגיטרה על גבו הייתה כבדה מאוד "אולי לא הייתי צריך
להביא אותה איתי, הייתי צריך להסתפק במציאת עבודה".
כבר שבועיים הסתובב בארץ, לבוש אותם בגדים, עם תיק מסע. אחרי
שבועיים שלמים ברחובות ובטבע הגיעה אתמול לירושלים והרגיש בה
כבר בן בית, היער תמיד הייתה חמימה ואוהבת, אפילו הרחוב נראה
יותר ביתי. בירושלים היה צל של שמחה, הוא לא זכר פעם אחת בה
היה בירושלים והיה עצוב. ירושלים תמיד קיבלה אותו בזרועות
פתוחות ואוהבות, בחמימות שגורמת לשמחה. עידו חייב למצוא עבודה
בקרוב כדי לשרוד. הוא חצה את נחלת שבעה אל עבר כיכר חתולות.
בכיכר ישבו חבורת נערים וענני גראס התעופפו מתוכם. הוא המשיך
ללכת ואחרי גן העצמאות פנה לכיוון העיר העתיקה,הוא לא ידע בכלל
לאן הוא הולך. הוא הלך להכיר את העיר עצמה, העיר שתיתן לו מחסה
מפני צרותיו. הוא הגיעה לשער יפו וחשב להיכנס לעיר העתיקה,
לבסוף החליט שלא וירד עם כיוון החומה, את האזור הזה לא הכיר.
"מוזר" חשב לעצמו "אתה נמצא לפחות פעם בשנה בירושלים אם לא
יותר, עיר הבירה של ישראל נראת מוכרת כל כך, אתה חושב שאתה
מכיר אותה, אבל יש מליון מקומות שלא בקרת בהם ולא חשבת שהם
בכלל קיימים".
הוא פיזם לעצמו שיר שעלה במוחו באותו רגע,
When I find myself in time of trouble Mother Mary comes to
me, speaking words of wisdom let it be

לעיניו נתגלתה תחנת הרכבת הישנה, הוא הסתכל אחורה אל החומה,
יופייה של ירושלים נגלה לעינו. הוא המשיך ללכת כשלמרות
התכחשותו לכך מחשבות ה'בית' עולות בראשו ומערערות את עצם קיומו
ברחוב.
"טיפש" חשב לעצמו, "לרגע חשבת שתוכל להסתדר לבד, חשבת שהחיים
הם הצגה, תראה אותך, עלוב, מלוכלך, ברחובות זרים.
מה חשבת שתפטור הכול בעמדת פנים של חיים חדשים?" הוא רצה כל כך
לבכות, להרגיש את ידה של אביב מלטפת את ראשו ומרגיעה אותו,
"די" חשב "צריך להפסיק לחשוב על אביב, מה שהיה נגמר ולא
יחזור", הוא כל כך התגעגע אליה.
לפניו נפרסה שכונה ירושלמים שקטה וירוקה שאת שמה לא הכיר,
המחשבות הרעות שהציפו את ראשו גרמו לו לרעב כבד, היו לו את
חמישה השקלים שנתנה לא הזקנה בכיכר, הוא לא רצה לבזבז אותם אבל
מצד שני היה ממש רעב. הוא נכנס למאפיה הקרובה שראה, הייתה בה
אווירה חמימה והוא כבר הרגיש יותר טוב בכניסתו אליה. הוא
התיישב ליד שולחן וחשב לעצמו מה הוא הולך לעשות. אדם צעיר
וחייכן ניגש אליו, "שלום" אמר לו בחיוך חמים, עידו חייך אל
האיש בחזה, "אז מה אתה אומר על המקום, נראה טוב?" עידו הנהן
בראשו לכן, "ובכן מה תרצה לאכול או לשתות?"
"תודה לא" ענה והוריד את ראשו,
"למה? יש לי דברים ממש טובים, אני יכול לפחות להציע?", האדם
החייכן דיבר ממש כנער, היו לו תנועות ושפת גוף כשל ילד,
"לא, תודה" ענה עידו שוב "אין לי כסף", האדם החייכן טפח על גבו
בחביבות "מה אתה מעדיף, עוגה או סלט? שוקו או פחית קולה?"
וניגש אל הדוכן, מוציא סכו"ם וצלחות, "תודה" עידו חייך אליו
"אבל אין לי כסף",
"זה על חשבון הבית" האיש חייך והגיש לעידו שתי צלחות גדושות
אוכל.
"ליאור" האיש החייכן הושיט לו את ידו ללחיצה,
"עידו" הוא לחץ את ידו.