בזמן שישנתי, ירח כמעט מלא החליף את השמש ורוחות חזקות החלו
לטייל על החוף. לקח לי כמה רגעים להבין איפה אני נמצא. סריקה
מהירה של האוהל העלתה שלא נשאר אף אחד בפנים. האוהל שהקמנו
בצהריים מכמה סדינים עמד בגבורה מול רוחות הצפון אך נכנע
לצעדים הלא מחושבים שלי, עת ניסיתי להתרומם.נערתי את החול
ויצאתי החוצה.
 גלים קטנים הטרידו את מנוחת הכנרת, התנפצו על הסלעים החלקים,
מרפאים את תלאות היום. אף פעם לא הייתי כל כך רעב כמו עכשיו.
זה בעצם לא היה רעב, סתם ריקנות. מצאתי בתוך ערימת התיקים
קופסת תירס והתיישבי על ספסל שניצב בסמוך. האורות של טבריה
רקדו בחשיכה לצלילי הגלים. לא ריקוד קיטשי, אלא מהסוג שמעורר
אצלך חשק להצטרף אליהם.
 לא היה לי שעון אבל נראה לי שעברו איזה חמש שעות. זרקתי את
קופסת התירס לפח, הפניתי את גבי לים והתחלתי ללכת. לרגע חששתי
שאני לא אצליח למצוא את המקום, כל השיחים פה נראים אותו דבר
בלילה, אבל אז ראיתי את נצנוץ המצית וקול הפעפוע שהגיע אחריו
הוליך אותי.
 היא ישבה שם, מחייכת. ידעתי שתבוא, היא אומרת ומושיטה לעברי
את הבאנג. לאחר ששפתי עוזבות את צוואר הבקבוק והוא נשמט מבין
ידי, הבטתי עליה. כל כך יפה באור הירח שחודר בין השיחים, כל כך
שלווה. בכל נפשי רציתי לחבק אותה,להעביר את ידי בשערה, להריח
את גופה החלק. החולצה עם הדיוקן המתקלף של ג'ים מוריסון, המכנס
הסגול המטונף וכל פיסת בד אחרת חדלו מלהגן על גופה. היא שכבה
שם כל כך חסרת אונים אבל חזקה כשלשוני טיילה על שדיה, על בטנה
השזופה ובין ירכיה הרכות. שרה שיר יפה על ים גדול בקולה הסדוק.

 הגיע תורי להשיל את בגדי, לחוש את האבנים הקטנות דוקרות את
גבי ולהרגיש את חוסר האונים כשהיא מתיישבת עלי. הים, רוחות
הצפון והלבנה המסתתרת התערבבו יחד לתמונה הזויה תחת מכחולי.
היא התמוטטה עלי, מתנשפת באוזני ואני הרגשתי שוב את הרעב
בגופי. כל כך רציתי שנלך לרקוד, רק אני והיא והאורות של טבריה,
לא ריקוד קיטשי אלא מהסוג שרוקדים כשאוהבים.