ואז עליתי לקפה,
ישבנו, דיברנו, צחקנו
והתחלנו לראות את הסרט הבא.
היו נגיעות, תמיד יש,
נגיעות רגעיות של משיכה לא ממומשת
ליטופים, חיוכים, פלירטוטים...
ולראשונה הגיעה גם נשיקה,
בטוחה אך מהססת,
רטובה אך ביישנית...
למחרת כשהתעוררתי במיטה,
לצידי הוא שכב, ישן, כל כך יפה ותמים
עד שצלצול טלפון העיר אותו...
...ומהצד השני זו היתה היא.
רגשות אשם שצפו על פני השטח גרמו לי לקום וללכת
לחיצת יד סתמית ונשיקה על הלחי,
"נדבר" הוא אמר,
משום מה, כבר לא נראה לי
שהרי דיבורים מגיעים אחרי הקפה,
והיום "לעלות לקפה" זה כבר לא יכול להיות תמים.
איך שכחתי...