סוף דבר

אני שוב קרבה אל פי התהום
ואין יד מושטת שתעצור אותי
שוב על פיתחו של בור מחשכים
ואין מציל
רק אני והחושך והקור שאופפים אותי
סביב סביב
חובקים ולא מרפים
מלטפים ונכרכים
כמו ידי אהוב שנחלם ולא היה למציאות
כאצבעות של מלאכים רעים
מלאכי התופת
מלאכים של מוות
מתהדקות סביב צווארי
מונעות טיפות אויר אחרונות מלחדור
מלהפיח בי חיים חדשים

נימיי מזדעקים באימה
הורידים מתפוקקים
ורק אני עטופה בשתיקתי
העיניים פורצות החוצה
בולעות מראות אחרונים
של תפאורה הולכת ונעלמת
כמו בסופו של סרט
בא אט אט סופו של הסיוט
מתעמעמים האורות ברחובות חיי
כבים גם הפנסים

אני מושלכת
נחבטת אל קרקע קרה, מנוכרת, עקרה
חושך.
נשימה אחרונה.
גופה אחת מוטלת
ממתינה לידיים רכות, מפייסות
של מלאכים
מלאכי השלום
מלאכי השרת
מלאכים טובים שיבואו
שיאספו הפיסות והשברים
שיסיימו מלאכתם של האחרים

ואלו מבוששים לבוא
כאילו נמנעים
לא ממש שייכים לסיפור הזה
ומותירים אותו לאחיהם
בעלי הכנף
ציפורים אדירות מימדים
הנשרים, הו הנשרים

גופה אחת מוטלת.
מנוקבת חורים.
מנוקרת.
ממתינה לחסדיהם של קברנים
אנשי את ועפר
אנשים טובים
סוף דבר.                                                    
       

שבת אחה"צ, יוני 2000