אחרי שהסתכלתי בחור המנעול המזויין של הדלת הקטנה, התחלתי
לבכות. זה לא שראיתי שם איזו ארץ קסומה עם ציפורים מצייצות
ובלי עננים ועם אופוריה שלטת, וגם לא ראיתי שם את בחיר ליבי
מנשק את הפוסטמה שלו. בכלל לא. מעבר לחור המנעול נגלה לעיני
רחוב רגיל, אפרורי אפילו, כמו סתם איזה רחוב בבת ים. אבל בכל
זאת התחלתי לבכות. הרגשתי את הדמעות המזויינות שלי זולגות
במורד הלחיים שלי ונוטפות אל הרצפה לפי הסדר. אבל אחרי שהגעתי
למסקנה שלא שווה לספור אותן, הבטתי מולי וראיתי שעל השולחן
המזויין עומד בקבוק קטן. אל הבקבוק המזויין היה מחובר פתק שהיה
כתוב עליו באותיות גדולות "שתי אותי". התקרבתי אליו, פתחתי
אותו וקירבתי את אפי לקצהו. נדף ממנו ריח כבד של אלכוהול וזה
בדיוק מה שהתאים לי באותו רגע, אז בלעתי את תוכנו בשלוק אחד.
זה היה משקה חזק, כוס אמק. לא יודעת אפילו מה זה היה. אחרי
שסיימתי לשתות, הרגשתי שאני עומדת באמצע שלולית ענקית. הבטתי
למטה וראיתי נחל ענקי שזורם ממני והלאה. "כוס אמק", אמרתי
לעצמי, "הדמעות".