לאטלס יש עקמת. הרופא אמר שזה לא בדיוק, אבל שזה עלול להתדרדר
לגיבנת. "הכל ניתן לעצור בעזרת טיפול פיזיוטראפי על בסיס יומי"
מחקה אותו אטלס בנימה מזלזלת ופותח עוד פחית בירה.  "כאילו שיש
לי זמן לשטויות האלה... גם ככה כל העולם על הכתפיים שלי" הוא
רוטן בעגמומיות ולוגם מהמשקה...
סך הכל הוא בסדר האטלס הזה, אבל לא נראה מאלו שיחזיקו את
העולם. נכון יש לו שרירים נפוחים וקול באס שירעיד בניינים, אבל
שיער זקנו האדום והמדובלל מבולגן תמידית ויש לו גם כרס קטנה
כזאת שמאפיינת את כל הגברים שעברו את גיל שלושת אלפים. "האמת
היא שאתה הולך כפוף מעט" אני אומר וממהר להוסיף "לא שאני מאשים
אותך...". הוא מחייך חיוך ענק כזה של אלים "וואלה אם זה לא
היית אתה אוהד כבר הייתי מפרק אותך" הוא צוחק ומרים את הרגליים
הענקיות שלו על שולחן הקפה למרות שאמרתי לי אלף פעם שאסור.
האמת היא שאני מבין אותו, זה בטח לא עקמת, סתם כפוף מהמאמץ.
ואין מה לבוא אליו בטענות הרי הוא עושה את הג'וב הכי מסריח
בעולם (או מתחתיו) ולא רואה מזה גרוש. פעם פעמיים בשבוע הוא בא
אליי ומתלונן על השעות הלא נוחות ועל זה שהמתח והמאמץ תופסים
לו את השרירים בגב. אז אני נותן לו מגבת ובגדים והוא עושה
מקלחת חמה בזמן שאני צופה בחדשות. ותמיד אחרי שהוא יוצא הוא
מתרווח על הספה ומספר לי בעיניים בורקות על הימים שהוא היה
בסיירת ונלחם במלחמת הטיטאנים ושאם לא היו חייבים מישהו שיחזיק
את העולם הוא מזמן היה יוצא לטייל איפשהו. "אתה יודע איך זה-
בלעדיי השמיים יפלו". הוא צוחק צחוק רועם ואני מהנהן בשקט
ומחייך לעצמי.

"תאמין לי רק זבל יש לכם פה" הוא מפטיר לכיווני בזמן המהדורה
המרכזית, "כל היום רק שחיתויות ופיגועים, אני במקומך הייתי כבר
עובר לאמריקה". "בשלב מסויים מתרגלים" אני מחייך ומהדק לו את
הגומי על הזרוע "חוצמיזה אין לנו ארץ אחרת". "תמיד יש
אלטרנטיבה", הוא מכה מספר פעמים על המזרק באצבעו ואז שופך את
האבקה על הכפית. כל פעם שהוא בא מתווספת כמות מזערית לערמה,
עוד טיפה כל מהדורת חדשות, התמכרות אקטואלית. "יום אחד פשוט
תזריק יותר מידי" אני נאנח, "מתי תפסיק?". "מחר" הוא אומר לי
בעודו מסית את הכפית מהמצית ושואב את החומר עם המזרק. "זה לא
פתרון לבעיות אתה יודע" אני אומר לו, "לא" הוא דוקר את הווריד
"אבל זאת אלטרנטיבה..." הוא מחייך אלי ונשכב על הגב אחורה
בעיניים מזוגגות, "בכלל, מה אכפת לי מהצרות שלכם, זה הכיף
שלי".

אבל עמוק בתוך העיניים מעורפלות הסם שלו אני רואה שאכפת לו,
הגאווה לא תרשה לו להודות. וכל פעם כשפגה ההשפעה הוא קם מהשטיח
ועל פניו מבע של אשמה על כל רעידות האדמה שקרו בגלל שאיבד את
היציבות למספר רגעים. ואני כמו חמור נותן לו להמשיך, דואג
לאסוף את הלכלוך שסביבו, מנגב לו את הריר מהפה ופשוט שב
לטלווזיה. הוא שוכב לו שם באופוריה שלו ואני מזריק לעצמי
אפטיות דרך המקלט. לפעמים פשוט בא לי לתלוש לו את המזרק מהיד
ולהעיף לו בעיטה לראש שיצא מזה כבר. אבל הוא סומך עלי בעיניים
עצומות, אמון שאסור לי להפר, הדבר הקדוש האחרון שנותר לי.

וביום שלישי אחד נכנסתי לדירה ומצאתי אותו. על השטיח, שוכב
בתוך שלולית של קיא לבן וסמיך- מחייך אל התקרה את אותו חיוך
אלוהי של סיפוק, ועמוק בעיניים מקובע לו אותו מבט אשם. השמיים
לא נפלו, סוף העולם לא הגיע, הפיגועים והשחיתויות המשיכו, ואני
שבתי כרגיל לצפות במהדורות הערב. אולי בסוף הוא לא היה משמעותי
כל-כך, סתם עוד אחד עם שגעון גדלות ועקמת...