[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








לפעמים פשוט אין לה כוח. העייפות גוברת עליה, מושכת אותה
לרצפה, ולא תניח עד שתכרע על ברכיה. היא צונחת ומרגישה את
הקרקע הקשה מתחת לפיקות הברך, נכנעת או מתפללת היא לא בטוחה,
ורק משקולות העופרת הן שגורמות לה להרכין את מצחה אל האדמה.

מריחה את האדמה הלחה, שואפת את ריחה החום והרגוע, עקבות של
טללי שחר עדיין נעוצים בה, ואז מרגישה את רעידות הקרקע, וכתפיה
מתכווצות. הילדים חזרו שוב הביתה.

הם מלאכים קטנים, נכון, אבל לעתים היא חושבת שהם מלאכי חבלה.
כוחה הולך ודל, ונדמה כאילו הם יונקים ממנה את כל אונה. ככל
שהיא נחלשת ומתרצה בפניהם, הילדים מכבידים את עולם ומכופפים
אותה ביתר נחרצות.

מתרוממת ומקבלת את פניהם בחיוך עייף ואוהב. עכשיו ודאי ירצו
לאכול או לשחק, ושוב יתחילו לריב ביניהם, היא נאנחת. מתקשה
לעמוד בפני המטלות הכי פשוטות, כאילו העולם יצר סביבה ביצה,
וכל צעד שהיא מנסה לפסוע משקיע אותה בהחלטות לחצים ודרישות
המטביעים אותה.

בודקת שכולם עסוקים, והיא יכולה להרשות לעצמה מנוחה של מספר
דקות, נשכבת על המיטה. פורסת ידים לכל רוחבה, אגרופיה מחזיקים
את ציפת הפלנל הפרחונית, מרגישה את רכותה. ראשה על הכר, והוא
רך למגע, מזמין לשקוע בו ולא לקום יותר.

שומעת לחשושים, והם נכנסים למיטה לצדה, מבוהלים מצביעים על
השמים הקודרים הנשקפים מבעד לחלון. הרוח מנסה להכניע את צמרות
הברושים שמחוץ לחלון, וחודרת אף מבעד לחלון הסגור. היא מרימה
את זרועותיה, והם נכנסים אל מתחת לכנפיה המגוננות. ארבעה
גופיפים קטנים, הם מחממים אותה ואת עצמם, ובנשימתם הנרגעת
לאיטה מרדימים זה את זה.

הרעמים שמחוץ לבית גורמים להם להצמד אליה, והיא מתמלאת בכוח,
בחימה. פתאום היא מחליטה לקום ולהתמודד עם מקור הסכנה. היא
נחלצת מבין כל הידים הקטנות, מכסה אותם בשמיכה, ויוצאת מבעד
לחלון.

הרעש תוקף אותה כמהלומה, ולרגע היא מתנודדת, עד שמצליחה להבחין
ברעשי הרעמים, הטיפות והרוח השורקנית. היא עוצמת עיניים, שולחת
ידים לאחור, ומפנה את סנטרה למרום. המים נוזלים על צווארה,
ויורדים דרך שדיה כנחל דקיק. בשניות הספורות שעמדה בחוץ הספיקה
להרטב כולה. היא מושכת בכתפיה, המים לא ממש מטרידים את מנוחתה,
ושוב היא חשה את התעוררות האנרגיה הזוחלת בקרבה, מכופפת ברכיה,
מתכוננת, וקופצת גבוה. רחוק וגבוה.

העננים מתקבצים, מנסים לעצור את דרכה, כאילו יוכלו לחסום בעדה.
היא שולחת ידיה לפניה בצורת חץ, והצורה האוירודינמית מסייעת לה
לפלח אותם. הרוח שורקת סביב אוזניה, עוברת מלטפת על צווארה,
מקררת את שדיה, ויוצרת בהם פסים מצמררים. בטנה קשוחה למול
הרוח, דוחקת את זו הלאה אל בין ירכיה, והרוח חולפת מאחורי
ברכיה וזורמת מדגדגת בין אצבעותיה.

העננים גועשים אליה את שחור לבם, והיא מטלטלת נאבקת בסופה
המתרגשת לבוא, עולה ויורדת עם משבי הרוח הסועה, מתנחשלת
מתגלגלת, רוכבת על הארי בגעשו. היא נכנסת אל תוך הענן הכהה,
וגופה מתלחלח ונרטב עד תום, וכשהיא מגיחה למעלה ממנו ושבה אל
האור החורפי הרך, היא צועקת: "כמה כיף לחיות. לחיות."

קרני השמש מקיפות אותה, צובעות אותה בזהב של נצחון. היא
מחייכת, מלאה כל כולה בעוצמה, ובנדיבות של מנצחים היא משתחווה,
מרכינה ראשה מטה אל העננים שמתחתיה.

נשימתה נעתקת למראם של השנים. הם כל כך יפים, פניהם קורנים,
והם מחייכים אליה, ומחווים באצבע תנועה המרמזת לה לבוא. היא
תוהה מאין צצו, ומתענגת על הניגוד שיוצר עורם הלבן על גבי הענן
שחור הטיפות. היא מרחפת אליהם בקלילות, ונעמדת מולם, מרגישה את
מבטיהם נצמדים לגופה אף יותר מהבגדים הרטובים.

היא תוהה איך נשארו יבשים, ומחייכת לעצמה כאשר היא מבינה שמעל
לעננים זורחת לה השמש, והשניים בעצם מתחממים לאורה. עורם כמעט
נוצץ בקרנים המלוכסנות.

מבטיהם ננעצים זה בזה, וידיהם נשלחות אחד אל השני, מלטפות את
הצוואר, את הכתף, את החזה החלק, את הבטן הקשה. הם פונים זה אל
זה, וכמעט שכחו אותה, בחפזונם לגעת. היא עומדת לידם, ורוצה
לצעוק אליהם שהיא שם, שלא יתעלמו. תחת זאת היא מצטרפת אליהם
ומחבקת אותם, והחיבוק שלה מסובב אותם אליה.

הם מקיפים אותה בחיבוקם, מתחככים עליה, נושמים מסביבה. ואז
מושיט אחד מהם את ידיו אל חולצתה, והשני מוריד את מכנסיה.
בחיוך הם מחזיקים את הבגדים הרטובים, ואז סוחטים אותם אל תוך
הענן, טיפה אחרי טיפה. היא צוחקת ומניעה את שערה לפזרו, משום
שהיא מרגישה כל כך נפלא, והחברה שלהם כל כך מופלאה, שקשה לה
להכיל את האושר בקרבה.

הם מתחילים להמהם, בקול עמוק שמעורר בה ויברציות, והיא חייבת
לשמוע אותם יותר מקרוב, מושכת אותם אליה. הם מסתדרים פניהם
אליה, ושרים לה שיר, והיא יודעת ששינויים גדולים עומדים
להתחולל בקרוב. הם מציירים עליה ציור, וידיהם מתואמות כך שהיא
מרגישה את אותו הציור גם על גבה וגם על בטנה.

והידים עוברות על שדיה ועל השכמות, על ירכיה ועל אחוריה.
והידים אוחזות בידיה ובטנה.
והידים חודרות אל תוך תוכה, אל ערוותה, אל נשמתה. הם מתחככים
בה מתואמים, והיא אבודה מנסה לגעת פעם בזה ופעם במשנהו, מוצפת
תחושות אינה יודעת באילו מהם להתרכז.

ואז, ברכות, בעדנה, הם באים אליה. מחליקים לתוכה בליטוף עדין,
מחבקים את נפשה, והיא מתעלה אל מדרגות קדושים.

צמודים אליה, היא מרגישה את זעתם, ושומעת את נשימתם המהירה.
היא מעיפה מבט מטה, ורואה את כפות רגליה בין שני זוגות הרגלים
שלהם, ואת טיפות הזעה המעורבבות של שלושתם צונחות מטה דרך הענן
הרך עליו הם אוהבים.

וכשהם מרוצים וסחוטים, הם מחבקים אותה חיבוק אחרון, ונושקים זה
לזה.

היא מחייכת אליהם, ומרימה את זרועותיה, מציעה להם מקום תחת
כנפיה, אך הם מביטים זה בזה, אוחזים יד ביד, וקופצים מטה.

רגועה ומרוצה, היא מביטה בהם נופלים, מצפה שיפרשו את הכנפים,
ולאט לאט נוחתת עליה ההכרה שאין להם מה לפרוש, שהיו אלו בני
אנוש כמוה. בני תמותה.

ועם ההכרה מגיע הכאב. היא זועקת אליהם, ולרגע מתכופפת מטה,
חושבת לנסות לעזור להם, לפני שהיא מבינה שאינה זוכרת איך
עפים.

התנועה משבשת את יציבותה, והארץ מתחילה לנוע במעגלים סביב ראשה
הסחרחר. היא מנסה לדאות לפרוש כנפים, אך לחץ הרוח מקפל את ידיה
חזרה בעדנה. היא מתפתלת, מנסה לרוץ מעלה, שלא ליפול, אך הרוח
צולפת בה ונוזפת.

לאורך כל נפילתה היא נאבקת, נלחמת עד הרגע האחרון, למרות
העייפות, למרות הייאוש, למרות שכבר לא מאמינה ביכולת שלה לשנות
את המצב. איבריה סרוטים מחפצים שעופפו באויר, והיא מזילה טיפות
דם וזעה, שמתעופפות ברוח מתפזרות במרחק, וינחתו לא הרבה
אחריה.

עד שגופה פוגע בקרקע, באדמה הבוצית.

ובזרזיפי המים הקטנים בין השדות, ובאמות שבצד הכבישים, ובנחלים
היא זורמת, ומציפה את הארץ.

והחקלאים מביטים על הכלניות בצדי התלמים הירוקים, שפרחו טרם
זמנן החורף, ענקיות ואדומות כדם, ומפטירים מלמול על שנה
ברוכה.




כשהמלאכים סחוטים - יונה וולך
כשהמלאכים סחוטים
אנחנו מקפלים להם את הכנפים
בעדנה בעדנה
מכינים את השוט
כשהמלאכים מתחילים
אנחנו חותכים בהם
עד שהטל מציף את הארץ.

(דצמבר 2000)







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בושה וחרפה.
זה מה שקורה
כשמביאים כושים
שאכפת להם רק
מהכסף במקום
לטפח צעירים
במועדון.
הקבוצה הזאת
צריכה בדק בית
רציני.
אני מתבייש
להיות אוהד
היום.



חרגול, אוהד
פנתנייקוס
ירקרק, פותח את
כינוס ועדת
החקירה


תרומה לבמה




בבמה מאז 22/12/00 4:17
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שחר אור

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה