בואי אהובתי אל בין זרועותיי,
כי הערב כרך הנולד מחייך למולנו,
והנעימה השורקת ברוח תפזז רגלינו במחול.
בואי אהובתי והניחי ראשך על כתפי,
הסתירי עיניך ונצא בריקוד.

אל תשיתי לבך אל הכרוז בשעריך,
ודאי הוא שוטה או קטן או חרש.
והנער אשר על התורן, הזועק קרחונים למולנו,
ודאי עייף ממשמרת ארכה של בדידות,
והרי אין זו עירו ועל מה יתנבא.
חבקיני חזק אהובה,
השריקות החולפות באוזנינו אינן כדורים,
זו הרוח יקירה, המפלסת מחשכים.
והאור הגדול הצורב המכסה הסיפון,
איננו שריפה, כמדומני, אלא אור התגלות,
מעין מנחה שנתן למאמיניו אלוהים.

בואי אלי לאהבים.
כי היום הוא הרגע,
והרגע הוא רגע אחרון,
לאהוב בלי לחשוב, בלי לחשוש, ובלי פגע.
ומחר-
אם ישחק מזלנו, אולי נשאר שיכורים?

(אוקטובר 2000)