לכם

צללי טיפות נפלו לי על המכנס, על שמשת המכונית נפלו אמיתיות,
הם התרבו על המכנס שלי עד שהושמדו לידי מריחה מכוערת על ידי
המגבים, שבתנועה חדה מרחו גם את צללי הטיפות שנפלו עלי.
אני צנופה במושב הקדמי, מנסה לכווץ את עצמי עד כמה שאני יכולה,
אני מרגישה הכי קטנה, וטוב לי ככה.
לידי עוברים כל מיני משפטים, אני קולטת חלקים מהם, שברי טיפות
שנמרחים בתודעתי.
"את חייבת להבין שאת לא מה שציפינו", "את מנותקת", "את חושבת
רק על עצמך"
אני ואני ואני ואני ואני...
טיפות חדשות נופלות על קצוות מכנסי, טיפות שחורות מכסות אותי,
ואני רוצה להיבלע בתוכם, אני רוצה ליפול על שמשות ולהתנפץ,
כאילו כלום, על מכנסים של אנשים כמוני, אבודים, במכונית שדווקא
נוסעת ליעד מאוד ברור.
יש צעקות עכשיו, אני מנסה לדמיין רעשי גשם בראש, למחוק את
קולות הרקע האלה שמעלים לי גושים שחורים לתוך הגרון.
ובאמת, הם לא ציפו לי, הם רוצים ילדה חייכנית, היא אומרת לי,
אחת שתעשה דברים חמודים, שתתלבש כמו כולם, שתהיה... נורמלית,
(מוסיפים בלחישה).
המראה הצדדית חושפת פרצוף מקובע, זוויות הפה מוטות כלפי מטה
ומבט אטום בעיניים.
זו אני.
אני רוצה מקלחת עכשיו, יותר מהכל, להרגיש את הטיפות שנופלות
עלי, לדעת שאני יכולה לבכות לתוך עצמי, להתערבב עם כל הגושים
השחורים האלו, שתקועים לי עכשיו הכי למעלה בגרון.
אני מתחילה לבכות.
טיפות אמיתיות נופלות על המכנס ידוע הגשם שלי, הוא מקבל אותם
בהבנה, אני לא.
אני צובטת, מושכת, נושכת, אני לא אבכה, אני לא אבכה, אני חזקה,
הרבה יותר מזה, מילים לא יצרבו אותי, חלקי משפטים לא יהיו אלה
שיגרמו לי לוותר.
אבל אני בוכה, וקשה לעצור את הטיפות הפנימיות האלו שלא מתחשבות
בכלום.
"את צריכה להחליט, מבחינתנו את כבר עם רגל אחת מחוץ למשפחה
הזו", קולות עמומים מגיעים לי לקדמת הראש, רעש הטיפות לא חוסם
דבר יותר.
המכונית ממשיכה לנסוע, הטיפות נמחקות מידי פעם בתנועה אלימה של
מגבים חסרי התחשבות, ואני במושב הקדמי, מתכווצת עד כמה שאני
יכולה ורק ומחכה שיפסיק,
הגשם.