כשמשעמם לי בבית, או כשאני בדיכאון, אני הולך לכביש הראשי. אני
מטייל על המדרכה שלו בין האנשים הטרודים בעיסוקיהם השונים,
נותן לרגלי להוביל אותי לאן שבא להן, בלי להרגיש את המרחק
בכלל. מקצה אחד של העיר, לקצה השני. זה נותן לי ביטחון, לדעת
שהרגליים ייקחו אותי לאן שבא להן, ותמיד אגיע לשם ואופתע מכך
שלא קרה לי כלום בדרך.
לבסוף, אם לא חם או קר מדי בשביל זה, אני מגיע לתחנת האוטובוס
האהובה עלי. תחנה אחת מני רבות, אשר מעולם לא ספרתי, ברציף
ארוך שיכול להכיל לפחות ארבעה אוטובוסים רגילים. התחנה היא מעט
מהאמצע שמאלה. אני יושב בתוכה ומתבונן בכביש. בכל ההמולה
הגדולה של הליכה לכיוונים שונים על המדרכה - התחנה הזו היא אי
של שפיות ורוגע. במקום לנסות לא להיתקע באנשים ברחוב, אני
מתיישב בין אנשים עומדים ויושבים כמוני, והמכוניות מדמות את
אותו הדבר.
אני אוהב את המראה הנשקף מהתחנה. הרחוב הראשי. עמוס מכוניות
לעייפה, כשבכל אחת אדם או שניים מחוצים בין כלי-רכב שונים,
מסודרים בכאוס העצבני הזה, שנראה כמו חומת-אבנים מאולתרת.
בהתחלה חשבתי שזה יהיה כמו בסרטים. חוסר הצפירות הניא אותי
מהמחשבה הזו והבנתי שזה עוד פקק רגיל, אבל ממש איטי הפעם. כל
המכוניות פשוט עמדו במקום. מדי פעם עבר ביניהן אופנוען. מרוצה
במיוחד מעצמו, כך הנחתי. מעניין אותי שהנהגים האלו לא צפרו.
בכל מקום אחר בעולם בטוח זה היה קורה - ורק בארץ לא.

לתוך הרעש המונוטוני של מנועי כלי-רכב התחילה להתערבב סירנה.
אני תמיד מתבלבל בין הסירנות של כוחות-ההצלה השונים. אני לא
זוכר אם זו סירנה של משטרה, או של אמבולנס או אולי של מכבי-אש.
לא נורא, בכל מקרה אני לא חושב שהיא תתקדם לפה בקרוב.
הזמן עבר לאט. לידי התיישב בחור גבוה ורזה עם משקפיים שהביט
בקוצר-רוח לכיוון שממנו באות המכוניות. הסתכלתי עליו ושמתי לב
לסימני-לחץ אצלו בפנים. הוא כל הזמן פלט אנחות מודאגות ולפעמים
אף אמר "נו, מה קורה פה?", כאילו מנסה לפתוח בשיחה עם מישהו
כללי בתחנה כדי להעביר את הזמן. הסירנה התקרבה מעט. הבחור קם
והצית סיגריה. הוא יצא מהתחנה המקורה ועמד בצד השני של
הזכוכית, לידי.

שוב הסירנה התגברה, וחשבתי שעוד מעט אראה מאיפה היא בוקעת.
מעניין כמה דחוף העניין, ואם בכלל הכוחות יגיעו ליעדם בזמן.
מעניין מה כל-כך דחוף. אולי נשרף בניין משרדים גבוה? אולי זוהי
משטרה בדרכה לבנק שבו מסתתרים שודדים עם נשקים טעונים ומכוונים
קנה לעבר מספר לקוחות תמימים? ואולי סתם מנסים נהגי האמבולנס
לעבור את הפקק מהר כי הם מניחים שזה נכון ואפקטיבי.
המכוניות מולי החלו לנסוע לכיוון מפרץ האוטובוסים. המכוניות
בצד השני של הכביש החלו להיצמד לשוליים. פתאום הפכה הסירנה
לצפצוף חזק ומהיר פי כמה ממה שהיה קודם. האמבולנס הגיח מבין
העצים שהסתירו את שאר הכביש מאיפה שישבתי, וראיתי שהוא תקוע
במקומו ללא יכולת לזוז. מולו לא היה לשום מכונית מקום לזוז.
האמבולנס פשוט צפצף וצפצף, ומפעם לפעם חזר לסירנה הרגילה שלו.
הרעש המונוטוני גרם לנהגים השונים להיראות חסרי-סבלנות. חלקם
סגרו את החלונות, למרות שהיה יום מאוד נעים עם רוח קרירה וחבל
לא להיות בחוץ עכשיו. הבחור שמקודם עישן ותהה בקול לגבי מצב
הכביש התחיל להסתובב בין התחנות, כשכל כמה זמן הוא מגיח לצפות
בהמשך הכביש, לראות אם מגיע אוטובוס כלשהו.
הסירנה המשיכה לילל. נהג מונית פתח את דלתו ויצא החוצה. הוא
צעק לאמבולנס משהו, שלא הצלחתי להבין, כי הסירנה היתה חזקה
מדי. חייכתי ונזכרתי במופעי פנטומימה במדרחוב. אחרי כמה רגעים
הוא חזר למונית וסגר את הדלת אחריו בטריקה.
עכשיו כבר סתמתי את אוזניי. הרעש היה נורא. וויו-וויו-וויו כזה
שחוזר על עצמו, כל טון מתערבב עם זה שקדם לו וזה שאחריו, עד
שמתחילים לדמיין קולות נוספים בסירנה. חשבתי ששמעתי צלצול של
פעמונים. שיפסיק כבר! מה כל-כך דחוף? הנהג באמבולנס לא רואה
שאין מקום לזוז בכביש לפניו? הוא חייב להשמיע את הצפירה הזו
שלו בקולי קולות?!

הסירנה השתתקה. השקט חזר, מחלחל בין הדי הרעש שהיה פה מקודם.
שום מכונית לא נעה.

דלת האמבולנס האחורית נפתחה ושני פרמדיקים יצאו החוצה ממנה.
נהג האמבולנס יצא גם הוא והצטרף לחבריו לעבודה. הם עמדו במקום
והרכינו ראש. כל הנהגים שסגרו חלונות מקודם פתחו אותם והסתכלו
לכיוונם. נהג המונית יצא החוצה בחוסר-שקט והסתכל גם הוא. הבחור
שמקודם התרוצץ בין התחנות לכביש עמד במקום והביט בפרמדיקים
העומדים במרכז הפקק הגדול. הרגע הזה נמשך זמן לא מוגדר. כאילו
כל העולם עוצר במיוחד בשביל שלושת האנשים הלבושים בלבן. נשמעה
צפירה קצרה ומרוחקת של מכונית והכביש כאילו התנער והתעורר חזרה
לקדמותו. הפרמדיקים עלו חזרה לאמבולנס אבל לא הפעילו את
הסירנה.

אני קמתי והלכתי חזרה הביתה. מספיק ריגושים ליום אחד.