האיש הירוק הלך ברחוב.
האיש הירוק היה בחור תמים כזה, איך אומרים הציניסטים -
אידיוט.
הציניסטים היו חבר'ה של אנשים שחורים שתמיד היו ליד התמרור
בכיכר, והם עשו רק דבר אחד - שיחקו ב"מי רוצה להיות מתוחכם".
האיש הירוק שנא אותם, כמובן שהוא חש בליבו קנאה מהולה בהערצה
סמויה על מתוחכמותם וחש תמיד אידיוט לידם. הם היו ארסיים
וקטנוניים, תמיד אמרו לאיש הירוק שהוא נאיבי מדי ושכדאי שיפסיק
לטייל לו ברחוב ולחפש נרקיסים. אבל זה היה התחביב של האיש
הירוק, ומכיוון שלא היו נרקיסים בשום מקום בעיר הוא היה תמיד
עסוק.
יום אחד בטיוליו כשהוא מהרהר על משמעות הארטיק שהוא אוכל עכשיו
(יא אללה, הדבר הזה ממש נוזל! למה אני מרגיש את הנוזליות הזו?
מה זה הארטיק הזה? מה זה התחושות האלה?) הוא ראה את הציניסטים
כהרגלם עומדים על התמרור ומתפללים תפילת שחרית ממורמרת.
"נו, איש, אתה רוצה להצטרף?" הם שאלו אותו כרגיל.
"לא, טוב לי כאן עם הארטיק שלי" הוא ענה כרגיל.
"נו איש, אמרנו לך אלף פעם לצאת מהבועה שלך, תצטרף לדת שלנו,
בוא תראה את העולם כמו שהוא באמת!".
"לא תודה" הוא אמר והמשיך בדרכו.
לצערו רוב העיר כבר עברה אל הציניסטים ולמרות שרק הכוהנים
הגדולים היו סביב התמרור רוב העיר סיגלה לעצמה אורח חיים
ציניסטי ולעת מוצא ליגלגו על האיש הירוק ועל תמימותו.
הוא אף פעם לא התייחס אליהם ביתר עניין והמשיך לתור אחר
הנרקיסים שלו.
עד שיום אחד במהלך שיטוטיו הוא נקלע לשדה, שדה שמעולם לא ראה
מימיו, ובאמצע השדה היו מונחים המון נרקיסים. האיש הירוק התקרב
אליהם וקטף כמה.
הוא חזר אל העיירה כשכולו קורן מאושר ושר לו בעליזות.
"מה אתה כל כך שמח איש?" שאל אותו אחד הציניסטים , "מצאתי
נרקיסים! סוף סוף, אחרי כל החיפושים, עכשיו אוכל לחיות בשלווה"
הוא אמר.
"אנחנו עוד נראה איש, אנחנו עוד נראה, החיפושים שלך תמו, אבל
החיים שלך רק מתחילים" הוא אמר והיה אפשר לראות ניצוץ של חיוך
בזווית פיו.
האיש הירוק חשב על מה שהציניסט אמר אבל לא הצליח להבין ל מה
הוא התכוון.
הוא חזר לביתו ושכב לו עם הנרקיס כשהוא חושב על כל פלאיו.
עבר יום, עברו יומיים, וחודש עבר, האיש הירוק, שניחן ביכולת
חשיבה יוצאת דופן ואהב להרהר בנושא כל דבר, חשב על הנרקיס כל
החודש אבל בסופו של דבר גם לו נגמרו המחשבות וגופו התחיל
להתעורר.
הוא יצא מביתו והתחיל לרוץ, הוא רץ ורץ עד שאפסו כוחותיו והבין
שהוא צריך תעסוקה גופנית אבל לא כזאת.
הוא הסתובב לו בעיר משועמם ואותו הציניסט ראה אותו ואמר לו "מה
קרה איש? אתה נראה משועמם?" , האיש הירוק אמר "אני אכן משועמם,
הגוף שלי זועק לעבודה ולי אין מה לעשות". הציניסט, שחיכה לרגע
הזה כל חייו, שאכן האיש הירוק היה ידוע כאחד האנשים היותר קשים
לצינוסט בעיר, והוא אמר לו "אז בוא לעבודה!" , "איזו?" האיש
הירוק שאל , "אתה נראה לי בחור משכיל, קודם נשלח אותך לבית ספר
שתלמד שם 3-4 שנים וכשתגמור נסדר לך כאן עבודה יפה באחת
מהחברות שלנו פה. האיש הירוק הסכים מיד, שלמרות בבית ספר לא
היתה עבודה גופנית רבה, הוא רצה לצאת מהמעגל הסגור שבו הוא חי,
ונרשם לבית הספר ללמוד את עבודתו.
במהלך בית הספר הוא לא פעם זכה ללעג מחבריו הציניסטים לכיתה ,
שאכן נשאר תמים ועד
ין , והשנים ההם עברו בסבל רב, שרק הכין יותר טוב את הקרקע
לצינוסטו. לבסוף הוא גמר את לימודיו והלך אל העבודה שרכש בארבע
שנות לימודיו, הוא הגיע ישר לעמדת מנהל ותפקידו היה לסנן
פרוייקטים שונים שהוצעו לחברה בעזרת כישוריו שרכש בבית ספר.
הימים עברו, והאיש התמרמר לו יותר ויותר, ובמקום להפוך לציניסט
הוא רק איבד יותר ויותר משפיותו, כי מה שהציניסטים לא ידעו
כשרצו לצנסט אותו היה שאנשים רגישים ממורמרים לא הופכים
לציניסטים אלא למשוגעים והשיגרה רק אוכלת את שפיותם ולא את
נשמתם.
כך, הוא התחיל יותר לדמיין לו על עולמו שלו, העולם שבו אף פעם
לא היו נרקיסים ואת המחשבות היה אפשר לקטוף בקלות. הוא זכר
במעומעם שהוא חי פעם ככה אבל הוא ידע שלעולם לא יוכל לחזור
להיות כך, את המחשבות החליף האוטומט שרכש בבית ספר, ואת
הציניות שהייתה אמורה למלא את שאר חלקי ראשו תפס השיגעון.
לבסוף הוא נשבר, ושרף את משרדו, כשהוא חורט על שולחן המנהל
בדמו את מילותיו האחרונות
"אני בז לעולמכם, אני בז לחינוכם, אני בז לציניוסטכם, ואני
רוצה רק לומר לכם שאתם צועדים אל האבדון, אנחנו ניפגש שם, ואני
אהיה עם נרקיסי ואתם תתמוססו במתוחכמותכם".
"משוגע האיש , משוגע" אמרו האנשים במשרד ובמקום לחרוט את
המילים בכיכר העיר הם השליכו את השולחן לעבר האיש והמשיכו
בדרכם. במהלך הזמן גם נוספו להם המושגים "בית ספר יסודי" ,
"תיכון" , "כסף" , "השכלה" , "מעמד" , "קוד מוסרי" ועוד ועוד.
בעולמו של האיש הירוק היה קיים רק מושג אחד -"נרקיסים".