מוקדש לכל אותם דמויות ממסע בין כוכבים אשר מתים להם מחדש כל
אימת אשר הם משגרים עצמם.


אורות הספינה התחלפו, כעת צלליות אדומות היכו את קירות החדר
שלי. איני יודע כיצד הבחנתי בדבר מבעד לשנתי, אך באותו הרגע
פקחתי את עיניי. שלושה קולות צופר החירום הבהירו לי שמשהו אכן
קרה. זו היתה אמורה להיות משימה פשוטה. לטוס לעבר מערכת
אוריון, לאסוף דגימות מהכוכב החדש שנמצא ולחזור. אבל ידעתי,
היתה לי הרגשה שמשהו נורא יקרה. לבשתי את מדי ושמתי את פעמי
לעבר גשר הפיקוד. עם פתיחת הדלתות הבחנתי שכולם כבר כאן. "הגיע
הזמן" קרא אורן ואני רק תרתי בעיני אחריה. כשראיתי אותה נשמתי
לרווחה. "אירית!" קראתי באושר. עיניה פגשו בשלי וחיוך נסוך על
פניה. דאגתי פן קרה לה דבר מה. סקרתי את הנוכחים. "כולם כאן,
אני מניח שזו היתה אזעקת שווא?" ביקשתי לדעת. "לא" השיב אורן
וספק את ידיו. "אני חושש שלא ידידי". "אם כך מה קורה?" שאלתי,
מבט חטוף בצג הגדול שבמרכז גשר הפיקוד חשף כוכב כחול ענקי
מולנו. כדור הארץ שמו, תחנתנו הסופית. "בוא והראה לך" ביקש
מיכאל, ניגשתי אליו בצעדים מהירים ומיכאל היכה במקשי המסוף
שמולו. צורת ספינת החלל שלנו רקמה עור וגידים על המסך הזוהר,
"הנה" הצביע מיכאל לעבר נקודה במסך "כל פתחי המעבורות שלנו
ניזוקו, אין לנו שום דרך לצאת מהחללית". "איך לעזאזל זה קרה?".
"מסטיק" השיב אורן. "מסטיק?" שאלתי. "כן, פסולת מעופפת, מסטיק
שריחף לו שם בחלל, צבר תאוצה, הוא התנגש בפתחי המעבורת במהירות
ויצר קרע במעטפת החללית שלנו, מנגנון האטימה ישר פעל וסתם את
כל דרכי היציאה, לרוע המזל מנגנון זה ניזוק גם הוא וכעת לא
ניתן לבטל אותו. "הצעות אנשים!" ביקשתי. "אולי אפשר לרדת לפני
הכוכב?" שאל רונן. "לא" השבתי "האטמוספירה תקרע מעלינו את חלקי
הספינה, המעטפת שלנו לא נועדה לעמוד בלחץ". "אולי ניצור חור
בגוף החללית, נצא כולנו בחליפות חלל החוצה ונרחף לעבר כדור
הארץ" הציע ירון בלהט. "מישהו מוכן לספר לי למה הוא בצוות
שלנו?" שאלתי. הכל הנידו בראשם לשלילה. "ירון נכון?" פניתי
אליו. "אה, כן" השיב. "תעשה לכולנו טובה ותהיה בשקט". "אתה
רוצה לשמוע גם את החדשות הרעות?" שאל אורן. "לא שמעתי אותם
כבר?". "לא" הניד לשלילה מיכאל בראשו. "נשאר לנו אויר לקצת
פחות משעתיים". "עוד משהו שאני צריך לדעת עליו?". הכל השתתקו.
בהיותי הקפטן של הספינה עלי הוטלה האחריות למצוא פתרון. אירית
התבוננה בי, עיניה הרכות ליטפו אותי ושיערה הגולש נח על כתפיה,
היא נראתה נינוחה, למען האמת היא היתה היחידה שלא נראתה
מודאגת. אך כך תמיד היא היתה. חולצתה הכחולה כאילו נלחמה
באורות האדומים ושפתיה המתוקות חיכו. "מישהו מוכן להפסיק את
האורות המעצבנים האלו?" נעורתי ממחשבותי. ירון הלך לכבות אותם.
"לפחות הוא טוב למשהו" סינן אורן מבין שיניו. "קדימה לעבודה,
אורן, מיכאל, אירית, אוהד ועומר לחדר הדיונים עכשיו".

ישבנו כמחצית השעה דנים בכל האפשרויות, ואז עומר ליטף את זקנו
ואמר "יש לי פתרון". חייכתי לרגע קט, עומר היה המדען הראשי
בספינה. "ובכן, אל תשאיר אותנו במתח, ספר!". עומר גילגל את
עיניו לרגע והחל פוצח בהקדמה "ובכן,.אה.. זה זמן רב שאני שוקד
על מחקר חדש.ובכן לא כל כך חדש אך מחקר ראשון בתחומו, רבים
ניסו להמחיז זאת בצורות שונות.לא הרשו לי להציג זאת בצורה שונה
במעט. לפני זמן רב.שניה.תנו לי רגע לחשוב". הגנבתי מבט בשעון
היד שלי "עומר, נשארו לנו עוד פחות משעה וחצי" התרעתי בו.
"בסדר" השיב, "אדגים" הוא קם מהכיסא ולקח את קערת הפירות ממרכז
השולחן, הוא הניחה ליד הדלת ולאחר מכן ניגש לאחד המסופים, הוא
הקליד מספר דברים, נעצר לרגע ושוב חזר להכות במקלדת. לאחר
שסיים הקיש על מקש הביצוע. קערת הפירות החלה מאבדת את צביונה
ולפתע פתאום התמוגגה באויר. עומר המשיך מקליד מספר דברים ושוב
הקיש בחוזקה על מקש הביצוע, קערת הפירות שבה והופיעה במרכז
השולחן. עיני כל הישובים נפערו לרווחה. "מה לעזאזל?" ביקש אורן
לדעת. "התמרת חומר לאנרגיה ואנרגיה לחומר" התחיל עומר להסביר.
"עזוב אותך משטויות, זה יכול לעבוד גם על דברים חיים?". "ובכן,
וודאי" השיב עומר. "לאיזה טווח?" ירה לעברו אורן "4 שנות אור".
"וזה בטוח?" שאלה אירית, "תראי" הציע עומר, הוא הושיט יד לעבר
הקערה ולקח תפוח. הוא נגס בו ברעבתנות. "הוא לא איבד אף מהטעם
שלו". הצהיר. הכל חייכו, ואני, אני כמעט ובכיתי.

"נצטרך למצוא פתרון אחר" שברתי את השמחה. "מה? למה?" קרא מיכאל
ביגון שהפך לכאב. השקט תפס את מקומו על שולחן הדיונים. "ובכן,
נוכל פשוט לשלוח שיבוטים שלנו לכדור הארץ ולהתאבד, זה יהיה
אותו הדבר" ניסיתי להסביר, "אני חושב שהקפטן שלנו איבד קצת
מדעתו" אמר מיכאל. "אתה רוצה להסביר לנו למה אתה מתכוון" ביקש
אורן. הבטתי בצער על הנוכחים וליטפתי את שיערי לאחור. "ובכן,
אורן, תניח לצורך העניין שאתה הולך לך על כוכב לכת שומם, ולפתע
פתאום סלע ענקי נופל על הרגל שלך ומועך אותה. אתה חוזר
לצילוויזציה ואנחנו מחליפים לך את הרגל התותבת ברגל חדשה, או
לחילופין אתה לא מרוצה מהאף שלך אז אנחנו עושים איזה ניתוחון
קטן ומשפצים אותו". "מה לעזאזל יש לך מהאף שלי?". "רק תקשיב
לרגע" ביקשתי והמשכתי "נניח שהלב לך נכנע ללחץ, אז אנחנו
מחליפים לך גם לב, בסופו של דבר נוכל להחליף לך את כל האיברים
ועדיין תישאר אותו אורן". "אז?" שאל אורן בחוסר סבלנות "אם כך
אז מי אנחנו? הלוא הדבר שמייחד אותנו והופך אותנו למי שאנחנו
איננו באיברנו החיצוניים, הוא לא ברגל או ביד או בלב, זה משהו
מעבר לזה, שמכונה שיודעת להעביר אנרגיה לא תוכל להעביר". "אתה
מדבר שטויות" פטר אותי מיכאל במחי יד. "ובכן, אם נעבור בצורה
הזאת אזי יווצרו להם על פני כדור הארץ קבוצת אנשים אשר דומה
לנו באופן מפליא, ולכל אחד מהם יהיה אוצר זכרונות הזהה לשלנו,
אך כפי שאין אנו יכולים לחקות את החיים עצמם לא נוכל להעביר את
חיינו לשם, יהיו אלו זרים שיחשבו שהם אנחנו. אך אנו נמות בעת
שמכונה זו תפרק אותנו לאנרגיה, כל שישאר מאיתנו יהיה הדיסק
הקשיח שעליו מאוחסנים דמותנו וזיכרונותינו." "או שטויות" אמר
עומר. "הנה אדגים לך עלי". "הוא נעמד בצד אחד של החדר ליד
המסוף הקליד מספר דברים, נעלם והופיע בצד השני של החדר.
"רואה?!" שאל בתרועת ניצחון. הבטתי לתוך עיניו וראיתי.
הוא איבד את האנושיות שבו, כעת הוא הינו אלגוריתם ארוך
ומסורבל ותו לא. תחושת הניצחון שלו לא היתה אלא תגובה למשוואה
מתמטית שצפתה תחושה מעין זו. ביקשתיהם לשבת ולנסות למצוא
פיתרון אחר, אך הם סירבו, אף אירית נמנתה עליהם, היא ניגשה אלי
ונשקה ללחיי "תפסיק להיות אנטי כל הזמן" אמרה ונשקה לי בשנית.
"ביקשתי ממנה ואף הפצרתי בה שלא תצטרף אליהם והיא סירבה. לא
יכולתי לעשות מאום. הם כולם עזבו.

למרבה האירוניה, נותרו לי דקות מספר של אויר, שוטטתי לבדי
בספינת החלל שלי, הגעתי לחדר הטיהור, היתה שם חליפת חלל אחת,
להפסיד לא היה לי דבר, לבשתי אותה ופוצצתי חור בגוף החללית,
זינקתי לתוך האינסוף הענקי ובמזל חללית אחרת שהיתה באזור מצאה
אותי והעלתה אותי לסיפונה, הם החזירו אותי לכדור הארץ בשלום.
בכדור הארץ פגשתי את הצוות שלי, או שמא עלי לומר מה שנותר ממנו
במרכז הבקרה והפיקוח. אירית חייכה ברגע שראתה אותי ורצה לעברי,
שיערה התנופנף ברוח והיא זינקה עלי מחבקת אותי ונושקת לי
בשפתיה הרכות. עצב רב מילא את ליבי, הבטתי לתוך עיניה הרכות
והם לא היו שם, היו שם זוג עיניים נוכריות "אני אוהבת אותך"
מילמלה ואני ידעתי, כי זאת לא אירית שלי שאומרת זאת כי אם
פונקציה ששולפת מידע מזיכרון אגור ומשתמשת בו. אהבתי את אירית
והצער הרב שמילא את ליבי במותה שרף את היכולת שלי להרגיש. מאז
חיים אני והאלגוריתם של אירית יחדיו. שנינו מדמים לעצמנו חיים
מופלאים של אושר ופועלים ע"פ שיגרה של פעולות. כל אימת שהיא
נושקת לי אני מחייך ועושה עצמי שמח, וכל אימת שאני נושק לה היא
מחייכת ופועלת על בסיס מתמטי שאומר לה לחייך, חיינו אינם אלא
שקר אחד גדול נטול אהבה.