אחרי כל מה שעשית לי, אחרי כל מה שעברנו ביחד ולחוד, ואחרי איך
שאת התמודדת עם הכל, כל בנאדם שפוי ונורמלי היה אומר לי להגיד
לך דבר אחד: "לכי תזדייני".
אז למה אני לא מקשיבה להם? למה אני יושבת פה ומבזבזת את הרגשות
שלי עלייך? מה את שווה בכלל? כלום? לא את קצה הזיין של המחשבה
שלי.
אבל בכל זאת אני עושה את זה. בכל זאת אני יושבת פה, כותבת
וחושבת עלייך, מבזבזת את האנרגיה שלי ואת הרגשות שלי שגם ככה
עובדים יותר מדי, עלייך.
אז את יודעת מה, לכי תזדייני.
כן, בדיוק, זהו, לכי תזדייני.
לכי תזדייני ותשקעי בחרא של עצמך שאת עשית לך, בקופסא הקטנה
והאטומה שלך שאת בנית לך לעצמך, לכי תזדייני ותשקעי ותמותי
ותרקבי שם.
ואני מתחילה לבכות. לא ממש כמו שאת רק מכירה בתור הבנאדם השטחי
שהפכת להיות, אלא מבפנים, הנשמה שלי בוכה, זאת שפעם אהבה אותך
כל כך ועדיין כל כך אוהבת אותה שכל דבר רע שאני אומרת חוזר אלי
פי חמש מאות.
אז באמת, את יודעת, אין לי יותר כבר מה להגיד לך, באמת, רק לכי
תזדייני....
וכשתהיי בן אדם תחזרי אלי, כי אני באמת, באמת אוהבת אותך.