כשהיא הייתה קטנה כולם היו קוראים לה רונית הפלצנית. לא כי היא
הפליצה הרבה או הייתה מסריחה הוא משהו סתם כי זה התחרז. היא
החליטה לא להפליץ יותר בחיים.
היום היא קצת דפוקה. סגרו אותה במוסד כזה לאנשים דפוקים. היא
לא יודעת למה. היא הייתה בטוחה שלרקוד כל היום עירומה ברחוב
ולצעוק זה משהו שכל האנשים עושים. גם אני חושב ככה.
אף אחד לא יודע מתי בדיוק נפל לה הבורג, אבל כולם יודעים שזה
בגלל גילי. היא נורא אהבה אותו והוא אהב אותה חצי
ושליש(שלושטרבה), שזה מספיק ברוב המקרים. היה להם טוב ביחד.
לפחות מבחוץ נראה שהיה להם טוב אני לא יודע. הם כול הזמן
טיילו, והתחבקו, והתנשקו. הם אפילו זכו פעם בתחרות כזאת של חמש
זוגות שמתנשקים ואנשים עם מיקרופון משום מה רוצים לדעת מי
מתנשק יותר זמן. הם ידעו הכל אחד על השני והרגישו חופשיים
להגיד אחד לשני מה שהם רוצים.
הם נפגשו כמו בסרטים. הם נכנסו לאותה מעלית, לה היו מלא ספרים,
הוא הפיל אותם (אופס), הם הרימו אותם ביחד והראש שלהם התנגש.
היא אמרה לו שהוא ישמע מהעורך דין שלה, הוא ביקש מספר טלפון.
היא זכתה, הוא קיבל.
הם היו ביחד הרבה זמן, כמעט חמש שנים. הם הגיעו למצב שהשכנים
שאלו את ההורים שלהם כל הזמן מתי הם מתחתנים. הם דיברו על זה
והחליטו שהם לא מתחתנים וטוב להם ככה (מודרני).
יום אחד בא הפיצוץ. אני חושב שאני היחיד שיודע מה קרה שם.
הוא רצה להיות רומנטי. הוא בישל ארוחת ערב, הדליק נרות, שם קצת
קטורת, החליף סדינים וחיכה שהיא תחזור מהעבודה. הוא נורא התלהב
כי הוא אף פעם לא בישל והוא ידע שהיא תהיה מופתעת. הוא קנה ספר
מתכונים מזרחיים כי הוא ידע שהיא אוהבת אוכל מזרחי. הוא הכין
את הדברים הכי פשוטים ומוכרים: צ'ונט, סחוג, שעועית, שעועית
ברוטב, שעועית ברוטב חריף ולקינוח גלידה, סתם גלידה.
כשהיא חזרה היא הייתה מופתעת. הוא אף פעם לא בישל. היא הייתה
בטוחה שהוא מפחד מאש. היא ראתה שהוא קנה ספר בישולים מזרחיים
במיוחד. הם ישבו לאכול. הם הרגישו טוב, הם הרגישו קירבה שהם לא
הרגישו הרבה זמן. הם היו מאושרים. הוא היה מאושר, היא מאושרת.
היא שיחררה אחד.
זה היה עצום. בבת אחת  השתחררו גזים שהיו מוחזקים אצלה יותר
מעשרים שנה. הרעש הדהד בכל רחבי הדירה, הריח...
הוא לא שלט בעצמו והתחיל לצחוק. זאת הייתה פעם ראשונה בחיים
שלו שהוא שמע, הריח או ידע בכלל שהיא מפליצה. זה היה הפלוץ הכי
מצחיק שהוא שמע בחיים והכי מסריח שהוא הריח אי פעם. הוא לא יכל
להתאפק. הוא צעק בקול: "רונית יה פלצנית".
היא הזדעזעה. עברו לה בגוף ויברציות חשמליות חזקות. היא הרגישה
כאילו היא איבדה עשרים קילו בבת אחת. היא שמעה את קולו נכנס לא
לתוך האוזן יוצא מהשניה ומרחף מעליה. היא לא ידעה איך להגיב,
היא התעלפה.
כשהיא קמה הוא לא היה שם. היא ראתה פתק על השידה שאמר: "תודה
על הצחוקים, זה נגמר, להתראות."
היא קמה, התפשטה, יצאה לרחוב והתחילה לרקוד תוך כדי שהיא
צורחת:"רונית הפלצנית, רונית הפלצנית,לא הייתי רוצה לפגוש בתוך
מונית, כי רונית היא פלצנית."
מאז עברו שנתיים.
היום הוא חי באושר. אין לו אשה (הוא לא חיפש), אין לו ילדים
(איך בדיוק?), אין לו בית יפה עם גינה וגדר (הוא גר ברחוב),
הוא לא עשיר, אין לו חברים, אין לו רכוש חוץ מבקבוק ריק שהוא
חושב שהוא מלא, יש לו רק זיכרון אחד בראש: אותו יום מצוין בו
שמע, ראה והריח את הפלוץ המדהים ביותר בעולם. וכל פעם שהוא
מרגיש בודד או עצוב הוא נזכר באירוע ומחייך.
היא? עוד שבוע משתחררת, יש לה ארוס (האח שטיפל בה), יהיו לה
ילדים (כנראה), יהיה לה בית יפה עם גינה וגדר, היא ירשה מלא
כסף, יש לה הרבה חברים שהיא פגשה בשנתיים האלה, יהיה לה רכוש
ויש לה רק זיכרון אחד בראש: אותו יום זוועתי שבו כל אימות
הילדות חזרו אליה ומאמצים של יותר מעשרים שנה ירדו לתמיון.
היום שבו הבחור שהיא אהבה הפך להיות באמת מאושר. ורע לה, רע לה
מאוד.
ואני, אני עוד חי לה בראש. יש בו דברים מדהימים. משוגעים כאלה
מגניבים. הבעיה היחידה היא שכבר שנתיים מה זה משעמם לי!