מאז ומעולם הייתה לי חיבה לרכבות.
כבר כשהייתי קטנה, מאוד אהבתי לעמוד על קצה הרציף, ולחכות
לרכבת שתבוא. כשעומדים על קצה הרציף, מרגישים מן משב כזה של
רוח בפנים, והראש מסתחרר מהנסיעה המהירה שלה, כשהיא עוברת כל
כך קרוב.
זה תמיד כיף לנסוע ברכבת, חוץ מביום ראשון. ביום ראשון, הרכבת
תמיד מלאה בחיילים. יש באוויר ריח כזה של בקו"מ, וצפוף.
לפעמים כשאני עולה על רכבת, אני לא בטוחה לאן אגיע. לפעמים אני
מגיעה בדיוק לאן שרציתי. לעיתים לא מגיעה בדיוק לאן שצריך, אבל
זה קרוב מספיק, אז אפשר ללכת ברגל, או מקסימום לקחת אוטובוס או
מונית. לעיתים ממש רחוקות, אני יורדת מן הרכבת אל הרציף, ומגלה
שהגעתי למקום רחוק ולא מוכר.
עליתי על רכבת כזו לפני כמה חודשים. הנסיעה הייתה קצרה מאוד,
קצרה מדי. הגעתי למקום שנראה מוכר למדי, מקום שמזכיר את הבית.
דומה, אבל לא בדיוק.
האנשים במקום, נראו גם הם מוכרים, חלקם נראו כמו המשפחה שהייתה
לי פעם, חלקם נראו כמו החברים הקרובים שהיו אז, אבל בעצם היו
כולם זרים.
הם ניסו לשאול אותי לשלומי, אבל אני לא עניתי. הרי כל אדם
יודע, שאסור לדבר עם זרים, ושאם לא תשמור טוב טוב על עצמך, אתה
עלול למצוא עצמך במקלט של איזה בניין זועק לעזרה, כשבעצם אין
אף אחד שיוכל לבוא לעזור.
הם ניסו להתקרב אלי, לבחון אותי, ואני כדרך הטבע שלי, הלכתי
והתרחקתי.
עם הזמן כמובן שהצטרפתי למשחק שלהם. דיברתי, צחקתי, לעיתים
אפילו יצאנו לשבת ולשתות משהו, אבל אף אחד לא ידע מה קורה מתחת
לפני השטח.
זה סוג של קרקס. מבחוץ משדרת הכל כרגיל, כשבפנים הכל גועש
ומסתחרר. יושבת עם חבר טוב על שליש של קילקיני ב"מרתף", אבל
בעצם, בפנים, הכל כבר רקוב ומסריח. את יושבת שם, ובפנים חושבת
על כמה שהכי היית רוצה להיות עכשיו מתה.
כבר חצי שנה שאני מסתובבת במקום הזה, שהרכבת הורידה אותי בו.
אני כבר מרגישה שם לפעמים כמו בבית. מבפנים, הכל מתחיל להבנות
אט אט מחדש. אפילו לקילקיני כבר יש את הטעם הרגיל שלה, מר
וחזק.
בסך הכל, באמת שנחמד פה.
האמת? נראה לי שאשאר.