ברדיו התנגן בשקט שיר עצוב על אהבה נכזבת ואני התכרבלתי בתוך
עצמי והתחלתי לבכות, הוא עוד שכב לידי, עדיין ישן. בוקר יום
שבת השמש רק התחילה לזרוח ואני אפילו לא ניסיתי לישון. בוהה
בקיר, בכפות הרגליים שלי, משתדלת לא לזוז כדי שאני לא אעיר
אותו בטעות.

ללא התראה הרגשתי לחלוחית חמה על הלחי, דמעה נושרת, ואני בכלל
לא יודעת למה אני בוכה, אני בדרך כלל לא יודעת למה אני בוכה,
רק לאחר חודשים אחרי שאני מנתחת את זה מכל הכיוונים אני יכולה
להתחיל להבין מה בעצם קרה. אבל עכשיו לא אחרי כמה חודשים, ואני
לא יכולה בכלל להתחיל לעכל את מה שקרה בערב,אני רק שוכבת ערומה
מתחת לשמיכת פוך, מתכרבלת בתוך עצמי בתנוחת עובר, ובוהה בכפות
הרגלים שלי, לא נרדמת וחושבת עליו, על איך הוא שוכב לידי וישן
ובכלל לא יודע באיזו מצוקה אני נמצאת, כמה רע לי. ואם בכלל
אכפת לו.

ברדיו חדשות של חמש, מצחיק שזה לא מעיר אותו, הוא ישן כל כך
חזק, הוא נרדם כל כך מהר. אני מקנא בו לפעמים, שאין לו את
המחשבות שלי, שהוא יכול ככה לישון בראש שקט, שהוא לא מרגיש
רגשות אשם. הוא לא צריך לסבול אחר כך את כל המבטים המאשימים,
המבטים שפותחים אותי ומבחינים בכל הדקויות הקטנות שבי, שיודעים
בדיוק מה עשיתי אצלו בלילה, איך התפשטנו ושכבנו ונרדמנו ערומים
ומחובקים. כל המבטים האלה שיודעים כמה זה קשה לי וכמה השתנתי.
המבטים האלה שמשתקפים בעיני כשאני מסתכלת במראה.

ועכשיו שוב בא לי לבכות, על כל מה שהייתי ועל כל מה שאני
עכשיו ועל מה שכבר לעולם לא אהיה, אני עוצמת את העיניים.

"השעה שש" אומר האיש ברדיו ומתחיל לדבר על איזו פגשת פסגה או
משהו, נמנמתי קצת אני חושבת, בלי לשים לב בכלל נתתי לעצמי
להירדם. אני חושבת שחלמתי גם. משהו על שמלת חתונה היא הייתה כל
כך יפה, כמו זו שאחותי התחתנה בה והיא הייתה זרוקה סתם ככה על
המדרכה כל התחרה שלה כבר התפרקה והיא התמלאה בסימני רגלים,
אנשים דרכו עליה בלי בכלל לשים לב. רציתי כל כך להתקרב אליה
להציל אותה אבל עד שהגעתי אליה היה כבר מאוחר היא הייתה קרועה
לגמרי בלתי ניתנת ללבישה אז זרקתי אותה באחד הפחים שהיו ברחוב
והלכתי לאכול גלידה.

תמיד היה לי משהו עם גלידה, וניל במיוחד, הכי אני אוהבת כשיש
סירופ שוקולד ופצפוצים. צבעוניים כמובן. הוא אף פעם לא קנה לי
גלידה, אני כמעט בטוחה בזה, אולי זה כי אנחנו זוג של חורף. לא
יצא לנו לאכול גלידה ביחד, חבל כי דווקא אפשר לדעת הרבה על בן
אדם לפי איך שהוא אוכל את הגלידה שלו. בכוס או בגביע, עם כפית
או עם לשון, איזה טעם, איזה תוספות, והכי חשוב כמה זמן לוקח לו
לאכול את הגלידה שלו, אני אף פעם לא אוכל לסמוך על בן אדם
שלוקח לו יותר מדי זמן לגמור את הגלידה שלו. באמת שחבל שלא
אכלנו אף פעם גלידה ביחד.

אנחנו כמעט ולא יוצאים, תמיד אצלו או אצלי, פעם היינו מנהלים
שיחות נפש היום אנחנו רק שוכבים. שוכבים? אני לא יודעת בדיוק
איך לקרוא לזה, מזדיינים זה כל-כך בוטה, מתעלסים נשמע נורא
ישן, חוץ מזה שזה מזכיר לי נורא אוכל, עושים אהבה, נשמע מאולץ,
איך אפשר לעשות אהבה? זה כאילו יש מתכון לזה. סקס? יותר מדי
קוסמופוליטני, אולי בניו-יורק עושים סקס, בחיפה רק שוכבים.
שוכבים זה טוב, כלומר זה עדיין אבל לא יותר מדי, זה קצת
מעורפל, אבל עדיין אפשר להבין למה מתכוונים. יש לזה גם צליל
סביר לא משהו שצורם באוזן. אז טוב, שכבתי איתו.

הוא בד"כ גורם לי להרגיש טוב, חשובה, אף אחד אף פעם לא גרם לי
להרגיש חשובה כל כך, ומיוחדת כל כך, ובכלל הוא גם יודע לגעת בי
ככה שאני מרגישה כל כך... אני לא חושבת שיש ביטוי מתאים במסגרת
אוצר המילים שלי לבטא את זה, זה משהו שדומה להרגשה שמרגיש ילד
שגדל במדבר למראה שלג, מעין הרגשה מופלאה, של אושר עילאי.

הוא עדיין ישן, הוא כל כך חמוד כשהוא ישן, נראה כמו ילד קטן,
כמו תינוק. התגעגעתי אליו כל כך, אבל הוא היה כל הזמן כאן. אני
הלכתי.איבדתי את עצמי בספקות שלי, וככל שניסיתי לצאת ככה יותר
נכנסתי פנימה, כמו חול טובעני.

אני מעבירה את האצבעות שלי בשער שלו הוא מתנשף קצת ומסתובב
אלי, פותח לאט לאט את העיניים ולוחש בלי קול "אני אוהב אותך".
ואני שוב מתחילה לבכות.