אופק אור / טרבלינקה, לפניי |
פסיעת רגל שוטטה
חלל קרוב שאוב מתוך קרקע
קולות אובדן רכים,
הילדים חולמים
שלכת באוויר אטום
אדום הוא פרי אדם
לשד העצמות
כבוי מדם
פסיעות רגליים קטנטנות
פוסקות לפתע על החול
והטביעות עוד נשארות
בין רגב לכחול
בין גבר לאסון
טמונה ההבטחה
שטק עז ברוח זע
מניפת ההתחדשות
עוד תישה רומה
ובמרכז הריק קיימת נפש
פרוצה לכל עוברי רוחה
שואפת פנימה הבל קרח
נושפת אהבה
בודדת אהבה
בלב משכן איבה
זורעת שתיל זהוב פעוט
ילד בר קלוש
וכך היא נשמה לעד
הנשימה.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|