סוכריות המנטה שנטע נתנה לי נגמרו
עכשיו נשאר רק אבק לבן

אני לא לומד וכנראה אני אף פעם לא אלמד

חבל

מעניין איך יראו הקשרים שלי מעכשיו.
המון ידידות לשעבר מתקשרות אליי,


כמה קל למצוא זיון.
מצדי לא לשכב יותר בחיים. מה הטעם?
הלוואי והייתי בתול. אז לפחות הרומנטיקה הייתה קיימת
עם תקווה, בלי המציאותיות הזו של בגרות והתחשבות.

נטע רוצה משהו אחר.
בכלל נראה לי שהיא פשוט לא רוצה אותי.
אני די בטוח שלאחרים היא לא הייתה עושה כאלה חיים קשים,
פשוט הכל מוזר לה בקשר הזה...

ואני דפוק חברתית.
היא צריכה איזה ג'רי סיינפלד כזה
שוודי
שיודע לנגן ולדבר יפה
שידע גם להזדיין כמו שצריך, לא כשלון כמוני.
מיצרי, שותק וזייפן עם זין פיצי.

שום דבר לא טוב בי לחברות.

היא גם בטח תמצא עוד מישהו כזה ואני מקווה שכן
כדי שהיא תהיה מאושרת, אבל אני כל כך אקנא, שמישהו

יותר טוב ממני

נאהב על ידה, שוכב איתה.
אני אשתגע אם אני אראה את זה.
כמו שהשתגעתי כשראיתי אותה עם יוני ברחוב לפני כמה שנים
יכולתי להרוג אותו, מסכן הוא בחור ממש טוב.
אבל אני אהבתי אותה. אז ועכשיו.
ולשחק בדם זה כלום בשבילי אני משוגע.
אני לא מבין איך לא עלו על זה עדיין.
זה מדהים אותי באיזה קלות אני יכול לקחת חיים של משהו.

למה אני כל הזמן חושב על זה לעזאזל?
אולי זה טוב שאני לא איתה.
זה לא שהייתי בחיים שלי פוגע בה,
הייתי מעדיף שישחטו אותי אלף קצבים קודם.
אבל לחיות אם דבר כמוני גם לא מגיע לה.

אני כל כך כפיר מהמשרד.
כל כך.
הוא בטח גם חושב על דברים כאלה, על להיות סופר הירו
להציל את העולם מחד

מצד שני ללכת ברחוב, להסתכל על הציפורים,
על השמיים הכחולים, להקשיב באוזניות למוזיקה קלאסית
בטח שופן או משהו עדין
ופשוט להתחיל להרוג אנשים,
עם חיוך
להרים רובה ומחסניות מאיזה חייל ישן באוטובוס, להכניס מחסנית
לפתוח ניצרה ולהעביר לאוטומטי
לירות בכולם
בילדות קטנות עם סוכריה על מקל.
אני לא אשמע אותם צורחים.
אני אשמע את שופן.
ואני אחייך.
לקראת סוף המחסנית אני אקלוט מה שאני עושה
זה יהיה מהר, כולה 31 כדורים
אולי אני אפסיק ואתמוטט
אבל יותר הגיוני שאני פשוט אחליף מחסנית
זקנות, שוטרים
אולי יגמר לי הצד של הקסטה אז אני אעצור רגע
אחליף צד וביינתיים כולם יברחו
אולי משהו ינסה לרוץ אלי ולעצור אותי ואולי הוא יצליח.
אם לא אז אני ארה בו.
אני לא אתחיל לירות מיד עוד פעם, אני אחכה לרגע של התעלות
בקסטה
כזה שבא כשכל הכלים מנגנים ביחד.
אנשי עסקים, בעיקר חליפות.
מתי שהוא אני אאבד את כל האנרגיה.
מעניין כמה אנשים אני אהרוג עד אז
מה שכן אז, בטוח שאני אפול על הפנים.
אם שוטרים יתפסו אותי וינסו להרביץ לי אני לא ארגיש
לא ארגיש כלום
רק את ההרגשה הזו בבטן שלי
שכאילו שואבת הכל

כבר לא אנארכיסט
לא סטרייט אדג'
לא יובל לא מונגה
קצת מהצל שלי נשאר כי זו אותה עטיפה
יכולות לעבור שנים ככה.
זה מה שקורה כשהרגש מת.



אם ישאלו אותי מערוץ שתיים פעם (אחרי איזה 20 שנה)
מה קרה אני אגיד פשוט מאוד
אני לא מרגיש כלום
כלום
הרגש האנושי יכול לעבור המון
להחזיק ולשאת המון
אבל השחיקה...
צריך להרפות ממנו קצת לא?
נעמה-בועז-יורי-ניצן שנה אחר שנה, מי הבא בתור?
אדיר שלי? יובל שלי? שוקי? גיא? כבר לא אכפת לי


אני יכול להרוג אותם בעצמי



יפעת שלא השאירה כמעט כלום
ונטע שטיטאה הכל החוצה
מה שנשאר זה רק צל של מה שהיה פעם
לעזאזל ,
אני כבר לא זוכר מה היה פעם.

מי הייתי?