"סיידר" אמרתי לעצמי...זה מין מיץ תפוחים כזה.
"זה גם חם וגם קר...וזה גם משמש ביטויים שונים..."
"ביטויים שונים?" חשבתי בקול, מתפלא מההברקה הבלתי מוסברת
שהמחשבה הפנימית שלי פלטה כרגע.
"מה הקשר בין סיידר וביטויים לכל הרוחות, איך זה הגיע אלי
למוח, ובאמת, כמה שטויות אני חושב, מאיפה זה בא בכלל ואיך
הגעתי ממיץ תפוחים חם לביטויים?"-צצו לי המון מחשבות בראש,
וכבר הרגשתי שאני עומד להתפוצץ, הסומק עולה לי בלחיים ויש לי
מין רעש כזה בראש, כמו מין "בזזזז" כזה, שרק מראה לי כמה שאני
משתגע מהעניין.
ישבתי לעצמי בבית הקפה שמתחת לבית שלי,כמו כל יום בשמונה בבוקר
בקיץ,יושב על הכיסא מתחת לשמשיה הענקית ושותה אספרסו קר-אבל
פתאום דווקא התחשק לי סיידר תפוחים. -אולי מפה באה המחשבה הזאת
שלי.
"הממממ...סיידר..." חשבתי על איך סיידר מתקשר לביטויים, ואז
עלתה בי המחשבה-אאוטסיידר! איך לא חשבתי על זה!
הרי אני יודע יותר טוב מכולם מה זה-וכמו כן אנדרדוג, וכל
המשפטים בלועזית שאנחנו משתמשים בהם כל הזמן...ויותר מתמיד
התחשק לי להחזיק בידי כוס קרירה עם סיידר תפוחים וקינמון
בתוכה.
פתאום התחשק לי גם לא להיות כמו שאני, לצאת מהכלים ולעזוב
הכל, לחיות את החיים שלי והאהבות שלי, לבטא את עצמי איך שבא
לי, והעיקר-לשבור את השיגרה היומיומית שלי ושל האספרסו הקר
שלי, כל בוקר בבית הקפה מתחת לשמשיה הענקית.
כל החיים שלי הייתי אנדר-דוג, אנדר סטייטמנט, אאוטסיידר...לא
יודע איך הסתדרתי עד אז, אבל אני החלטתי שמה שלא הספקתי לעשות
עד עכשיו בבית הספר שלי-שתמיד הייתי בעל חברים, אבל לא תמיד
במיינסטרים. הייתי מעליו, הרבה מאוד. לא הייתי אומר שהייתי
מחתרתי בדיעות שלי ושייך לאנדרגראונד,אבל גם לא הייתי אליטה.
פשוט,הייתי מעל המיינסטרים. יותר טוב מהם, בהרבה מובנים.
בערך בגיל 16 כולם אצלנו התחילו להבין כמה דפוקים הם היו שהם
חילקו אנשים לקבוצות וכלאו אנשים במחשבות שלהם. פתאום כולם
התחילו לבוא בטענות אל כולם, ובהמשך אל עצמם, על כמה שכולם לא
היו בסדר ואיך נתנו לזה להמשיך ואף אחד לא פקח את העיניים שלו
למציאות האמיתית שדפקה לי על הדלת יומיום-שהחברה שהייתה לנו
הייתה דפוקה בטירוף, ואני שנאתי אותה.
בעצם, אני עדיין שונא אותה,למרות שהיום אני נחשב בתור המנהיג
המוביל של המרד בטמטום, אני מצטנע מכך ורק אומר-"תראו, אני
פשוט פתחתי את העיניים שלי הרבה יותר מוקדם מכולם. צבטתי את
עצמי והתעוררתי מהחלום הרבה לפני שהבועה הבלתי מציאותית הזו
התפוצצה לכולם בפנים."
היום, שנים אחרי, אני חושב שמה שעשיתי היה נכון, כמה ששילמתי
על זה בכאב ובהתמודדות יומית ואינסופית. אבל היי, בסוף זה
השתלם-אחרי הכל, מי יכול להרשות לעצמו לשבת כל בוקר בבית קפה
בבטלה ולשתות אספרסו קר? בגיל שלי, זה היה כנראה שרק אני.
בגיל שבו כולם מתחילים לסיים את הלימודים באוניברסיטה אני כבר
הייתי אחרי תואר שני, בשלושה נושאים, וסך הכל שישה וחצי
תארים.
הצמאון שלי למידע היה אינסופי. רציתי עוד ועוד ועוד ועוד.
מחקרים שעשו בתקופת הנערות שלי אמרו שאדם מודרני משתמש בעד
עשירית מהמוח שלו. אני השתמשתי ביותר מחצי כבר בהתחלה-אבל את
זה גיליתי רק לפני שנתיים, וגם זה, היה ממש במקרה. בכל מקרה,
את כל התהליך אחרי הגילוי העצמי שלי התחלתי גם בגיל 16-אבל אני
כבר הסקתי את המסקנות מהחברה שלנו שנים לפני כן.
סיווגתי את ההתנהגות של החברה שלנו בסוג מסוים,  ואפילו נתתי
לו שם- "התנהגות של רעות"-אבסורדי, אבל רעות בשפה העברית זה
דווקא חברות, ובמקום כמו שאני גרתי בו, שהיה חממה מגעילה
ביותר, ההפך היה הנכון-החברה פשוט כלאה את עצמה במחשבות שלה,
עד שהיא גססה ומתה, מהר מאוד אחרי שאני פשוט התחלתי לפעול
בנושא.
בגיל 16 פגשתי לראשונה את התיאוריה של מדעי הרוח הראשונה
שנראתה לי נכונה ולא שטותית בטירוף-הייתי בנאדם ריאלי מאוד,
למדתי באחת המגמות הריאליות הכי גבוהות בבית הספר שלנו, המחשבה
שלי הייתה לוגית תמיד, הייתי תמים ובעל כושר למידה של
ספוג-פשוט קלטתי את הכל, בלי סינון. בעצם, עד היום אני כזה. רק
שהיום אני כבר מכיר מספיק טוב את הדברים, אז מה שנכנס זה פשוט
מידע טהור, כי התהליך של הסינון נעשה מעצמו, אוטומטית.
התיאוריה הזו הסיקה, שהחברה שלך היא זו שגורמת לך להיות מי
שאתה-אבל אתה נבנה לפי הצרכים שלך מהחברה והמחיים בכלל. אם אתה
לא מקבל צורך מסויים אתה נתקע, ועד שלא תצליח לתקן את זה,
אל-לך לעבור לשלב הבא,
כי כמו במתמטיקה, שאותה הבנתי הכי טוב,בית שנבנה על יסודות
רעועים גורלו לקרוס. אם אין לך בסיס יציב אתה תיפול, לאט לאט
אבל בבהירות שכזו שאף פעם לא הצלחתי להגדיר.
בגיל 16,הרגשתי שהעולם משתנה לי כמו חומר ביד היוצר, שלי.
שאני אחראי לחלומות ולרצונות שלי, ולעתיד שלי. הייתי מחנך של
דור חדש, הייתי משפיע של דור קיים, הייתי אני, בפעם הראשונה,
בלי מסכות וצביעות, שתמיד שנאתי וניסיתי להמנע ממנה כמה
שיותר.
בפעם הראשונה בחיי, הרגשתי מאושר.
סופסוף בניתי לעצמי חברה משלי, ללא תכונות מגבילות -חברה
חופשית. הייתי אני וביטאתי את עצמי וכמו כך עשה כל אחד.
הייתי חבר בעולם החופשי.
אבל עדיין הייתי אאוטסיידר-אבל הכי טוב מכולם.
אחרי הכל, "סיידר" זה בסך הכל מיץ תפוחים, לא?