היא הסתכלה אל הכינרת הבית התמידי שלה, המקום אליו ברחה
כשעצוב, המקום אליו באה תמיד לספר מה קרה, ומה יהיה.
העיניים התמימות שלה שסרבו להאמין שבדקה זו, כשהיא יושבת על
סלע משקיף אל הכנרת היפה שלה ילדים נהרגים בשטחים לא של המדינה
שלה, הם הסתכלו עליה, נוצצת מאור החמה.
אנשים מסביבה החלו להתעורר, השקט של הלילה עת עת התפורר, אך
היא סרבה להסתכל בפניי אנשים אחרים, מפני שהיא רצתה לראות רק
את השתקפות פניה בממיה הצלולים של הכינרת.
המים האלו קראו לה לבוא, שילטפו את רגליה כמו פעם, בימים בהם
לא היתה דאגה בליבה ויכלה לקפוץ לחיבוקם כמו קפיצה לידי אהוב.

היא חלצה את סנדליה, מהססת מעט, פוחדת לפגוש שוב בזרמי
הילדות.
התחילה ללכת, נמשכת אליה אחוזת טירוף, עוברקת את האבנים
הנושקים לה, אלו שמכאיבים לרגליה החשופות ומנסים להחזיר אותה
לשפיות, לוחשים לה בשקט שהיא כבר גדולה, כבר בוגרת.
צעדיה מתחילים להיות קצובים יותר, פחות מהוססים, יותר מהירים.
ואז רגע לפני שרגלה נגעה בה היא נעצרה חוששת.
 

גם הוא אוהב את צליל הציפורים כשמאיר הבוקר, הוא אוהב להסתכל
על דגים זורמים עם מיי הנחל.
בימים היפים של השנה היה עוזב הכול ובורח אליה, עומד מולה
שותק, רק מביט בה דומם.

השקט מסביב, השקט של הבוקר, לקח אותו שוב אליה, לא שולט בחושיו
רק רוצה אותה.
הוא הסתכל עליה, מתה לאט לאט, מנסה לחזור למצבים בהם היתה
בימים הטובים. מבקשת מים לשתות, מבקשת להחשב שוב.
והוא בעיניים דומעות הסתכל אליה, היא גוססת.

ואם היא תכנס אליה, היא תהיה מאושרת?
ואם כן, אז למה זה כרוך כל כך בסבל. ומה זה בס"כ כינרת, אגם
בצפון בין עמקים והרים. אז למה היא כל כך אוהבת.

היא לא מבינה איך היא לא מאושרת, איך היא לא נגעה באהבה
מעולם.
למה היא מקנא באנשים אחרים.
למה תמיד היא רוצה להיות אחרת אבל תמיד נשארת עצמה.
ורגליה ביקשו אליה כל כך, וכשנתנה לה לקחת אותה אליה היא נשאבה
אל הקסם, אל העמוק שבה.

היא מלטפת את רגליה, בשחיה קלה היא צוללת אל תוכה, ונעלמת.

הוא הסתכל על היופי המת, מה שנרקב בה באותו יום שברחה.
היא שכבה לה דוממת.
נושמת אך מתה, צמח שנבל. והוא לעולם לא הבין איך קרה שהיא
הלכה.

והוא עומד מולה, כמו כל יום רגיל בו ברח אליה, מבקש להביט
בפניה חיות שוב.
רוצה לראות את צחוקה כובש אותו, את גומות החן מתגלות בין תווי
פניה.

באותו יום הלב שלה נחלש, ואף אחד לא הבין שלב חלש זה לא רק מצב
לפני תמותה, לא הבינו מה הוא הרגיש, כשהפעם הראשונה שראה אותה
היא כבר לא היתה.
ולב חלש, זה לב שכבר לא אוהב ולא יאהב לעולם.

והוא מולה בוכה, רוצה אותה כאן.