[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








הסתכלתי לה בעיניים. אני לא מומחה גדול לרומנטיקה, במיוחד לא
לרומנטיקה מעשית, אבל צודקים האלה שאומרים שרומנטיקה היא לא
משהו שמישהו אחר קובע לך. רק אתה מחליט מה רומנטי ומה לא, זה
כמו הוויכוח על טעם ועל ריח שכולנו מכירים.
העיניים שלה היו כחולות וגדולות, כל הערב לא הפסקתי להסתכל
עליהן, משהו בהן קסם לי מאוד. אומרים שעיניים הן האיבר הרומנטי
ביותר בגוף, ואני מתחיל להאמין בזה. יש משהו לא מוסבר בעיניים,
משהו שמושך אותנו אליהן. אולי בגלל שהן מגלות לנו משהו על בעל
העיניים?, אולי הן עוזרות לנו להכנס לתוך נפשו ומחשבתו של
האדם. זאת אף פעם לא נדע, אלא רק נרגיש.
היא לא דיברה הרבה, גם אני לא. היה מעין שקט מאוס, כל אחד רצה
שהשני ידבר, שיתחיל בשיחה. היינו ללא ספק משעממים, משהו צריך
היה לקרות, אבל מי ייזום אותו?, אני?.
אני ביישן, מודה בזה וגם לא גאה בזה. מאז ומתמיד היה לי ביטחון
עצמי נמוך, לפעמים בגלל סיבה ולפעמים בלי סיבה, אבל לאט לאט
הוא מתחיל לשוב, ואני עוזר יותר אומץ וביטחון. אבל לרוב אני
כמו דג מת, צנון שלא זז ונמצא כל הזמן בקיפאון כזה, במיוחד
שאני בחברת נשים.
אני שונא שמאלצים אותי לדבר או לעשות משהו שאני לא מרגיש טוב
איתו, יש לי אחר כך נקיפות מצפון וכ"ו. אני צריך לעשות דברים
שאני חושב עליהם או מרגיש טוב איתם, בגלל זה אני כל כך מוגבל
מעשית שאני בחברת אישה יפה כמו זאת.
אין לי מושג מה היא חשבה?, אבל קיוויתי שלא דברים רעים, רציתי
לצאת משם עם הרגשה טובה שהיא חושבת עלי משהו טוב, שאחרי זה
שהיא תספר לחברות שלה על הפגישה בינינו, העיניין יסוכם בלא
רק:
"היה שקט, נחמד, לא קרה כלום", ובמיוחד לא ב:
"הוא היה צנון אמיתי, השתעממתי עד מוות".
אני קיוויתי יותר לנוסך כזה:
"הוא היה כזה מדהים, אני מתה עליו".
עם רושם כזה רציתי לצאת מהערב שזה עתה התחיל.
איך נפגשנו?.
האמת?, אני לא אשף בספונטניות או מקוריות. פגשתי אותה באיזה
בית קפה בערב, הרגשתי באותו רגע שהזמנתי אותה לארוחת ערב,
כאילו אני יכול לעשות הכל, ולמרות שחששתי כל אותו הזמן מדחייה,
ידעתי שהסיכויים לטובתי, לפחות קיוויתי כך.
היא הייתה לבד שם, ישבה באיזה שולחן בקצה ושתתה כוס קפוצי'נו
ענקית, עוד חולת קפה כמו רבים מאיתנו.
ניגשתי אליה בסטייל מאולץ, ושאלתי אם מותר לי לשבת?.
היא הייתה מנומסת והסכימה. עד כאן שלב ראשון.
הצגתי את עצמי לפניה מכיוון שלא ידעתי איך להתחיל שיחה, אין לי
כל כך הרבה ניסיון בזה, בגלל כל הקטע שסיפרתי לכם על הבטחון
עצמי הרדוד שמגביל אותי בכל פעם מחדש, אפילו אם אני מגיע
למשהו.
אחרי שהכרתי את עצמי וסיימתי ב"נעים מאוד", עסיסי. היא ענתה לי
בקול מתקתק וממכר, "נעים מאוד גם לי, אני קרן". השגתי איזושהי
התקדמות, לפחות עכשיו אני יודע את שמה, נותר רק לקוות ששום דבר
שאגלה בהמשך לא יאכזב אותי, כי בינתיים היא מושלמת.
הרי אתם יודעים ששום דבר לא מושלם, אבל בכל זאת תמיד טוב
להדגיש משהו טוב במילה הזאת, אפילו אם זה רק כדי להראות לכם
כמה התרגשתי באותו בערב וכמה היא הייתה מרשימה.
ישבנו ודיברנו, הכל זרם די טוב, עד שהגענו לנקודה ללא מוצא,
ושוב שרר השקט הזה שמתעורר כל פעם מחדש שאתה מדבר עם אדם זר.
אחד הדברים הכי טובים במכרים הוא שתמיד יש לך על מה לדבר איתם,
אתה מכיר אותם והם מכירים אותך, אתה יודע מה הם אוהבים או
שונאים, והם יודעים זאת עליך. אתה יכול לדבר איתם על דברים
שוליים או גסים והם לא יראו בזאת סטייה או חריגה. עם זר זה
אחרת, ללא ספק.
לבסוף היא החליטה שהיא הולכת, אך לפני שקמה מן השולחן ועזבה,
הזמנתי אותה לארוחת ערב. באותו רגע זה לא נראה קשה מידי, כי
הרגשתי שאנחנו מספיק מכירים בשביל דבר כזה.
היא הסכימה, לקחה את מעילה והסכימה לי לשלם את החשבון כמו
ג'נטלמן אמיתי, כי יש דברים שאסור לשנות, זה גם טוב לאישה וגם
טוב לגבר, ושום תנועה כזאת או אחרת לא תשלול את זה.
שילמתי את החשבון והשארתי טיפ בהתאם.
לדעתי העסק של הטיפים הוא כדי שאתה תרגיש טוב עם עצמך.
נסו פעם במסעדה שהמלצר מגיש לכם את החשבון , ומסתכל בפנים
מאוכזבות בכם כי לא השארתם לא טיפ, או שהשארתם טיפ קטן מידי.
באותו רגע אתה מרגיש לא טוב, לפחות חלקיינו, ולדעתי זה הגורם
היחידי שבגללו אנחנו משאירים טיפים. הרי למי בעצם אכפת מה
המלצר הזה יעשה עם העשר שקל שהשארתם לו?.
יצאתי מהבית קפה, עם הרגשה טובה, וביטחון עצמי בשמיים.
חייכתי כל הדרך, ולפעמים נתתי איזה דילוג קטן.
לא הפסקתי לחשוב מה יהיה למוחורת בארוחת הערב.
והנה אני כאן, איתה, וכל מה שדמיינתי ירד לטימיון, שנינו
יושבים כאן ולא עושים כלום, כל אחד מחכה שהשני יפתח את הפה.
לפתע נמאס לי. הפסקתי להסתכל בעינייה, וקרה לי דבר שלא קורה לי
לעיתים קרובות בכלל. עשיתי מעשה ספונטני.
"עזבי את הכל", אמרתי, והיא כמו התעוררה מאיזשהו חלום.
"מה?", היא השיבה כלא מבינה.
"עזבי את הכל, בואי נעוף מפה".
-"אבל המלצר עוד לא הביא את האוכל".
-"אוי באמת?, מה זה משנה?, בואי נברח לו לפני שיבוא". ידעתי
שזה היה באמת משפט ילדותי ולא אחראי, אבל בכל זאת החלטתי לקפוץ
למים, לבדוק  מי היא באמת?, ולאן היא מוכנה ללכת מכאן?.
-"יודע מה?, אין בעיות, בוא"., היא קמה מן השולחן ואני אחריה,
ובהליכה מהירה וקצת מתוחה התחמקנו דרך דלת הכניסה לפני שהמלצר
הבחין בנו, אך למרות זאת השארנו לו סכום כסף נכבד כפיצוי.
נשמתי לרווחה כאשר סוף סוף היינו בחוץ. היא התחילה לצחוק ואני
הצטרפתי אליה, עכשיו הייתי צריך לחשוב מה עושים?.
-"בואי נלך".
-"לאן?" היא השיבה.
"לא משנה, פשוט נלך".
"או.קיי".
התחלנו ללכת בדרכנו לחוף הים, כל השיחה לא הפסקנו לדבר, כנראה
הבריחה אחוצה הסירה את הלחץ ששרר בינינו במסעדה.
כל אותו הזמן הרגשתי טוב, רציתי לממש כל רעיון רומנטי שאי פעם
חלף במוחי. רציתי להחיות את הדמיון, להפוך חלום למציאות.
בעודנו מדברים על אה ועל דא, ריח הים התחיל לזרום בנחירי,
והתחלתי להרגיש את הלחות המצטברת באוויר.
"עוד מעט מגיעים" אמרתי לה, והיא רק חייכה והושיטה לי את ידה.
הושטתי את ידי ואחזתי בידה המושטת, חמימות נעימה פתאום עברה
בגופי. עצמתי את עיניי, והמשכתי ללכת עד שלבסוף הרגשתי את החול
מתחת לנעליי.
-"הגענו", היא אמרה.
-"בא לך להוריד נעליים?", שאלתי וידעתי שהיא תסכים.
"אני ישמח".
היא סיימה להוריד את נעלי העקב שלה לפני, ושנינו עמדנו יחפים
על החוף. אחזתי בשתי ידיה, והסתכלתי על הים אשר סופו לא נראה
באופק, והלילה נתן לו צבע שחור שהתמזג עם השמיים וטישטש את
הגבול ביניהם.
עצמתי את עיני שוב, ידעתי שזהו רגע חד פעמי, מעין סצינה מתוך
סיפור רומנטי שאנשים יכולים רק לדמיין.
לפתע הרגשתי מעין חמימות בשפתיי. פקחתי את עיני וידיה כבר היו
על צווארי. שיתפתי פעולה ונתתי ללשונה לחדור לתוך פי. השפתיים
שלנו התנגשו אחד בשנייה, והנשיקה ארכה כמו נצח.
רעש הגלים שמסביב וחול המדגדג שמתחתינו גרמו לי לרטט בכל
הגוף.
הסתכלתי בעינייה שוב שהיו במרחק כמה סמטימטרים משלי, אך היו
עצומות. הפסקנו להתנשק לאט לאט, במעין החלטה משותפת.
היא הסתכלה עלי ולא אמרה כלום, רק השעינה את ראשה על החזה שלי,
ואני הנחתי את ראשי על צווארה.
יותר לא היה קר, כל אחד מאיתנו חימם את השני.
ולבסוף קינחנו את זה בסקס נפלא על החול הרך.
קמתי עם עלות השחר, והיא כבר לא הייתה שם.
זאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותה, אבל ידעתי שזה כבר לא
משנה. היה מה שהיה, ושום דבר לא ישנה את זה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
תחזיקו אותי,
תחזיקו אותי
שאני לא אתרגז


גרפומן
הסלוגנים
חוטף קריזה


תרומה לבמה




בבמה מאז 23/4/99 15:16
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אוגוסט קול

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה