עצמות הלחיים שלה שכוסו בשכבת שומן ממוצעת פלוס יכלו להוות כר
החלקה לא רע לדמעות. בעיקר בסיטואציות כאלו. אבל הן פשוט סרבו
לצאת מהשק אל אוויר העולם החופשי. אולי אם מישהו היה שואל אותה
גם היא לא הייתה עוזבת אף פעם את השלייה. אולי מה שגרם לה לצאת
בסוף לעולם הזה גורם עכשיו לדמעות לדעוך לאט בתוכה. אולי אם
היא לא תוציא את זה החוצה זה לא ממש יהיה קיים.
היא לא מצליחה לראות בברור. שכבת לחות כזו בין העפעפיים מפריעה
לה. והכל כרגיל, ההצגה ממשיכה והמופע ממש ברגע השיא, הקהל על
סף קטרזיס, ופתאום איזה הבהוב מחשבה בקצה הראש והלחות הופכת
לדמעה בזווית העין.
דמעות גורמות לה לכאב ראש ומאלו יש לה במילא מספיק. שיתייבשו
כבר, שתתייבש בעצמה, שהדם יפסיק לזרום בעורקים. ובמילא כולם
ממשיכים במרוץ קדימה. היא? מנסה להבין למה היא אולי רוצה להרים
את אחת הרגליים ולהתחיל באיזה מסע.
אז היא תעשה מקלחת, או אולי אמבטיה, אומרים שזה מרגיע. ותנסה
להרדם, ייקח לה זמן, אבל בסוף זה יצליח. ובבוקר שום דבר לא
ישתנה, היא תקום לאותו עולם שבו היא לא מוצאת את חלקה היחסי
ואת מיקומה הנכון ותשוב לשנוא את עצמה. אבל את זה היא תשמור
בפנים.
היא תזרח בפניהם, ותמות מבפנים, עליהם, עליה, על הקיום הנלוז
של כולנו.