לאח היקר שלי מכל רואי,

רציתי לכתוב לך מכתב. למרות שאני יודעת שלא תקרא אותו. ואולי
בעצם כן.
אני רוצה להגיד לך שאני מתגעגעת מאוד. אתה היית שלי, ועדיין,
אבל כבר לחבק, לנשק, להרגיש אותך כבר אי אפשר.
הריח שלך עדיין עומד בחדר. כל הבגדים מסודרים בארון והשולחן
נקי כמו שהוא תמיד היה.  אבל החדר תמיד חשוך, לא משנה מה.
וכשאני יוצאת מהחדר שלי אני תמיד עוצרת ליד שלך. תמיד עוצרת
ותמיד בוכה.
וכשאוכלים ארוחת ערב כל המשפחה, תמיד יש מישהו חסר. והמישהו
החסר זה אתה. ובחגים הסיפור בכלל אחר.  קשה לכולנו עוד יותר.
אבל לי במיוחד. אתה זוכר שתמיד הייתי שומרת לך מקום לידי?
ותמיד הרגליים שלנו היו נפגשות והיית מדגדג אותי? אז אתה כבר
לא כאן בשביל לעשות את זה.

ומאז שאתה כבר לא כאן, הבית נהיה די שקט. כבר לא שומעים את
המוזיקה שאהבת להקשיב לה, וכל החברים כבר לא מתקשרים, והמים
הזורמים באבמטיה שלך כבר לא זורמים. והנעליים הצבאיות הכבדות
שלך כבר לא מהדהדות בבית. והנגינה שלך כבר לא נשמעת.

והבית גם נראה אחרת. כבר לא רואים את העיניים החתוליות שלך
מסתובבות בבית, רק בתמונות. ולי, החברה שלך, באה אלינו הרבה
פחות. והקקטוס שלך- הוא נבל, כי אף אחד לא משקה אותו.
מאוד קשה כאן בלעדיך. במיוחד כשמתקשרים מהצבא אל אמא ואבא.

אני זוכרת את היום שהתקשרו אלינו. אני עניתי ונתתי לאמא את
הטלפון. ואז היא לקחה את אבא לחדר ואני ודניאל נשארנו בסלון.
תהינו למה אמא ואבא נכנסו לחדר השינה. ואז אמא ואבא יצאו
פתאום, הם היו עם עיניים דומעות, וסיפרו לנו מה קרה. בהתחלה לא
הבנתי מה ולמה, ואיך זה יכול להיות? ולמה דווקא לך? אבל בלילה
לא ישנתי. ולא רק שלא ישנתי בכיתי המון.
וחשבתי עליך. מה איתך עכשיו ואיפה אתה? ואם אתה חי ואם הם
יהרגו אותך?
ואולי דווקא הכל בסדר והצלחת להתשחרר כמו גיבור? או שאין בשבי
גיבורים?
ואז נרדמתי בשבע בבוקר. לבית הספר כבר לא הלכתי. הייתי בטוחה
שכולם מרכלים עלינו. כי תמיד הייתי גאה בך, ועדיין. וכולם ידעו
מי אתה וכמה אתה טוב- לב ואהוב ויפה תואר ומקסים ואתה הכי הכי,
אבל אף אחד לא ידע באמת כמה קשה בלעדיך. וכמה זה יהיה קשה.
כמה חוסר הידיעה הזה הורג אותי מבפנים. וכמה הוא רוצה לצאת
החוצה ולהתשחרר, ואז אתה תחזור. ותגיד שהכל בסדר ותנגב לכולנו
את הדמעות ואז תחבק אותי ותנשק אותי ואולי גם תדגדג אותי.
אבל אני חושבת שזה כבר לא יקרה. במיוחד אחרי שבאו אלינו הביתה
ואמרו לנו שכנראה אתה כבר לא חי. שכנראה אתה מת.
וזה היה נורא קשה לשבת שם ולהקשיב כי למרות שידעתי גם קודם
שאולי זה נכון, עדיין הייתה בי תקווה, ואז באו האנשים האלה
מהצבא ואמרו שאתה כנראה מת וגזלו ממני את כל התקווה.
ועכשיו אנשים כבר באים לנחם אבלים, ובאים ומספרים כמה טוב-לב
היית, ואיזה יפה תואר, וחכם ונחמד ומקסים ואהוב. ולי עוד יותר
קשה לשמוע את זה.
כי גם זה גוזל ממני את כל התקווה שאולי אתה עוד חי. ובלילות
קשה לי להירדם ובבית הספר קשה לי להתרכז, וקשה לי לרקוד וקשה
לי לאכול ולהתרחץ ולדבר בטלפון ולראות טלויזיה ולשמוע חדשות
ובעצם לעשות הכל כי הכל מזכיר לי אותך.
ועם התקווה המועטה שעוד נשארה בי, אני כותבת לך כאן ועכשיו את
המכתב הזה, שאני עומדת להניח אותו בשולחן הנקי שלך, ואני אחכה
עד שתבוא ותפתח אותו. ואולי יהיה לי עוד יותר קשה לראות את
המכתב הזה במעטפה בלי שאף אחד קורא אותו. אבל אולי אתה תחזור
ותראה כמה קשה היה לי בלעדיך, ותבין עד כמה אני אוהבת אותך.

ואני בטוחה שאתה יודע עד כמה אני אוהבת אותך, ועד כמה קשה כאן
בלעדיך וכמה אתה חסר. וגם אם לא תמיד הראיתי את זה ואולי
לפעמים קצת כעסתי עליך בלי סיבה ואולי רבנו. אבל לחיות בלעדיך
זה כמו לחיות בלי לנשום, זו רדיפה אחריך, זה כל פעם להסתובב
אחורה ברחוב אם אני מריחה מישהו עם בושם כמו שלך או רואה מישהו
במדים שדומה לך, ולחיות בלעדיך זה לא רק קשה מאוד, זה עצוב, זה
מדכא וזה נותן הרגשת ריקנות עצומה.
הלב שלי נקרע כל פעם שאני נזכרת בך ואני רועדת כולי רק למחשבה
שאולי אתה לא יודע כמה אהבתי אותך, אז למרות שזה אולי טיפשי,
ולמרות שאני כמעט בטוחה שלא תקבל את המכתב הזה, כתבתי את זה
בשבילך כדי לומר לך:
אתה חסר לי, אני מתגעגעת אליך.

שלך,
ים.

מוקדש לסמ"ר זכריה באומל, סמ"ר צבי פלדמן, סמ"ר יהודה כץ,
רס"ן רון ארד, רב"ט גיא חבר, סמ"ר עומר סועאד, סמ"ר בני אברהם,
סמל עדי אביטן, אלחנן טננבום ומשפחותיהם.

ותודה, מכל הלב, לך.