אני זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול, השקיעה הורודה, הרוח
הקרירה שפרעה בשיערי, הציפורים שעשו קצת יותר מידי רעש
והוא...
ישבנו על ספסל על הנקודה הכי גבוהה על הגלבוע והסתכלנו למטה.
הוא חיבק אותי ואהבתי אותו.
קורה לפעמים שחלומות לא מתגשמים, אפשר אפילו להגזים ולהגיד
שבדרך כלל...
אבל באותו רגע, הכל נראה לי ורוד, לא רק השמש. ראיתי את האופק,
והיה לי קו ברור כל כך לעתיד.
קמנו מהספסל והתחלנו ללכת, חשבנו שכדאי שנגיע הביתה לפני
שיחשיך, מסוכן להיות בגלבוע בחושך בזמן האחרון...
בדרך למטה, הוא נהג במכונית רנו מגאן שהוא הביא מאיפשהו, לא
שאלתי מאיפה העדפתי לא לדעת. ראינו את כל העמק בסיבובים עד
למטה.
מה שלא ראינו, או לפחות הוא לא ראה זה את המכונית שבאה מולנו
בצומת, וקרה אז מה שקרה..
עכשיו אני רואה אותו מרחוק, והוא לא שומע אותי. הוא חי בתחושה
של החמצה, והוא סובל.
פעם ריחמתי עליו, היום אני כבר לא. נידונתי לחיות לנצח במקום
מושלם, זה העונש הכי גדול שיכולתי לקבל. מושלם, זה אומר שאתה
תמיד נחות, ואף אחד לא אוהב להיות נחות.
האנשים במקום המושלם, חושבים שהם מושלמים, חבורה של צדקנים,
אוהבים להתווכח.
מאז שהייתי ילדה תמיד דמיינתי שאני יהיה במקום שקט, ששומעים רק
את המית המים בנופלם אל הנהר, וציפורים מצייצות ואנשים
מאושרים.
אולי אם הייתי מגיעה למקום אחר, אילו קיבלת עונש אדום, הייתי
יותר שמחה, ויותר שלמה ויותר מוצאת את עצמי שם.
אנשים שווים, הם לא חושבים שהם יותר טובים ממך רק בגלל העובדה
שהם שם. אם רק היו מניחים לי לנפשי הייתי יותר שמחה.
והוא, אני רואה אותו לפעמים. הבבואה משתקפת במים, ואני רואה
אותו שם. הוא יושב והוא מתייסר בחושבו עליי. הוא בטח חושב שאני
נורא סובלת, כי זה מה שאמרו לו שהוא היה קטן.
הוא בטח חושב שזה באשמתו שאני כבר לא איתו, אפשר להגיד שהוא
צודק. זה הוא שקטע את החלומות שלי. הוא תמיד ידע שתמיד רציתי
להיות סופרת, הוא היה מציץ במחברות שלי כשלא הייתי רואה. לעולם
לא נתתי לאף אחד לקרוא את הדברים שכתבתי.
זה הוא שצריך היה להסתכל לאמא שלי בעיניים שהם זרקו את הגוף
שלי לתוך איזה בור וכיסו אותי באדמה. אני יודעת שהוא בכה, ואם
היה מותר כאן, הייתי בוכה גם אני. אהבתי אותו, ואני עדיין
נזכרת בו לפעמים.
פעם גם חשבתי שחבל שהוא לא פה איתי, יכול היה להיות יותר טוב
בשביל שנינו, היינו יושבים כמו אותו יום שבת על הגלבוע, רק
טיפה יותר גבוה...
עכשיו אני חיה בשלווה, יש פה אנשים מעניינים דווקא, כאלה שחטפו
הרעלת אלכוהול או מנת יתר של סמים, וכאלה שבכלל אל רצו לבוא
אבל... אולי זה הגיע להם, לא במודע ויש פה אפילו איזה כמה
שיצאו לבלות ביום שישי בערב ובטעות התפוצצו באיזה בית קפה.
החיים שלי פה הולכים בקו אחד, כמו המכונה שהודיעה שאני לא
יחזור...
וגם אם ישלחו אותי חזרה יום אחד, אני לא אחפש אותו, כי עדיין
כואב. ואני לא אטיף כי אני לא עלוקה.
אני אחיה חיים שקטים כמה שניתן, אבל אני אחיה.
והוא, מהכיסא הזה שהוא דבוק אליו לנצח, לעולם לא יחייך, כי הוא
לא יודע מה עוד מחכה לו שהוא ילך,
כשהוא ילך, הוא לעולם לא ילך...