וגם כאן, בעיר הזרה הזאת, הרחובות מלאים בו, הכל שייך רק לו
ונראה שכל העולם מחכה לבואו - גלויות תלת ממדיות, נרות
מאורכים, פסלים מחרסינה, הולך על מים, שוכב בזרועות אמו,
צלוב.

אני לובשת את שמלת המיני האפורה שלי ואת הקרדיגן האפור, אני
נועלת את מגפי הכסף החדשים שקצת גדולים עליי באצבעות, אני
מייבשת את השיער, אני מורחת מייקאפ וסומק על הלחיים ומבריק על
השפתיים. אני בוחנת את הבחורה שבראי, מקרוב, מרחוק, מלפנים,
מהצד. אני מרוצה. הבחורה שמולי נראית טוב, לפחות כמו שנראתה
לפני שנה.

בתחנת "Kings Cross" המדרגות הנעות לוקחות אותי למעלה. אני
נעמדת בצד שמאל, מצד ימין אנשים רצים, ממהרים. הרעש מסביב
מרגיע אותי, תמונות הפרסומת מחייכות אליי, אני מוציאה את קופסת
הסיגריות מהתיק, מתכוננת.
אני נעמדת בפתח התחנה ומעשנת, רואה ולא נראית, אפורה בתוך חלל
אפור מלא אנשים זזים. אני מסתכלת החוצה, בצבעים הזרים, היפים,
מחכה לו. מעבר לכביש מופיע פלפי, נעמד ומחכה לרמזור שיתחלף.
הרגליים שלו ארוכות בתוך מכנסיים שחורים וצמודים, העניבה שלו
קצרה ועבה, המעיל שלו אדום וישן, הפנים שלו לבנים בתוך השיער
השחור, המשוך קדימה. הוא חוצה את הכביש בצעדים בטוחים, העיניים
שלו קטנות ומחפשות, האף שלו גדול ומריח. הוא מסתובב. מאחורי קו
תספורת ישר מדי מתגלה העורף שלו, לבן, מעוקל, מחובר לגב כדורי
בוהק, חסר כתפיים. הציפור המוזרה הזו מחפשת אותי. שחורה, לבנה,
אדומה. אני רוצה לברוח, להיעלם, אבל אני נשאבת לתוך הפה הסואן
של הרחוב, אל זרועות-הכנפיים שמונפות לעברי.

קירותיו של הפאב "The Royal Gardens" עשויים עץ, חמימים
ומוגנים אבל בפנים מואר וקר, פלפי ואני שותים בירה מקומית
מהחבית. הוא מספר לי על החברה שלו, אני מספרת לו על אורי
ושנינו מדברים כאילו הם סתם, רקע מטושטש וחסר משמעות, שמדגיש
אותנו ואת הקרבה האסורה שאמורה להיות בינינו. גם היד של פלפי
מטושטשת על הירך שלי, מקמטת את הבד האפור באצבעות עכביש
גמישות. זגוגיות המשקפיים שלו מעורפלות כחלונות ביום חורף,
אחרי הגשם, בבית מוסק. העיניים שלו זוחלות עלי, ענבים, עננים,
העיניים של אורי, אבל אלה לא השפתיים החמות, המתוקות כלחמניות,
זו לא הלשון הרכה והעצלה, זו לא הנשיקה של אורי. אבל אני
מתאמצת ובסוף אפילו יכולה להרגיש צמרמורות של עונג אלכוהול
ועור וכשפלפי לוחש לי שאני נהדרת, בדיוק כמו שזכר ושאני הרבה
יותר יפה מהבחורות בצבעי סוכריות שמפטפטות בשולחן לידנו, "פוש"
הוא קורא להן ו"Chelsea girls" אורי כבר לא שם וגם פלפי לא. רק
אני שם.

אבל הוא שם. מחכה לי. בתוך הבית הקריר, מעבר לשער הענפים, מעבר
לחלקת הדשא הקטנה עם הכלב הזקן-ישן שאת שמו לא אזכור, מעבר
לכניסה המרוצפת שבצדה האחד שולחן עגול מזכוכית וכסאות קש,
ומצדו השני ציפורי מתכת עם כנפיים פרושות-קפואות, מעבר לכדים
הכבדים והמאובקים שמתוכם פורצים צמחים פרועים, מטפסים לשמיים
וגוחנים לארץ, לא יודעים ולא מוצאים, מאחורי זגוגית החלון
הגדולה, על ספת הקטיפה הארוכה, מול הטלוויזיה, דולקת או כבויה,
דמותו המוארת שכובה-ישובה, זרועותיו המושלמות פרושות לצדדים
ורגליו לפנים, שיערו נופל לשקע הרך שבצווארו וראשו עתור בכתר
קוצים.  

אני מוציאה את ישו התלת ממדי מהתיק שלי כדי להציץ בו שוב,
חיוור ועגום "look at this beautiful picture" אני אומרת
לפלפי. הוא מחייך בהסכמה, מדליק לי סיגריה במצית-חללית שלו
ועשן שקרים לבן מפריד בינינו.