אחרי כמעט שנה בדירה היה לי מספיק בהחלט ממנה, ומבעלת הבית
שלה.
זאת היתה דירה גדולה, מעוצבת בסגנון ישן. עם תקרה גבוהה
ומרצפות קטנות, משקופי עץ סדוקים, וחלונות קטנים עמוסים בשיח
מטפס שאיים לפרוץ אל תוך הדירה אם תשאיר את החלון יותר מידי
פתוח.
עוד יומיים עוזבים את הדירה, עוד יומיים מתפנים לדירה החדשה עם
הזרם במקלחת והחנייה הפרטית.

את רוב הדברים כבר העברתי ונשאר רק לסגור דברים עם בעלת הבית -
גברת ארווין. או כפי שכיניתי אותה גברת דרווין, בשל הקירבה
הויזואלית הברורה לאלמנטים שבתורתו.

כמו שעון שוויצרי זמזם הפעמון באחת עשרה בצהריים. "רגע" קראתי
ופתחתי את הדלת.
"יופי, אני שמחה שאתה בבית" אמרה גברת דרווין.
"בטח שאני בבית. קבענו לא?" רציתי להגיד אבל שמרתי את זה בבטן
מתוך כוונה שלא לפתוח שיחה. כמה שזה יגמר מהר יותר, עדיף.
דרווין לבשה מכנס שחור צמוד שנראה לא רע על אישה בגילה ורק
המחשבה על זה גרמה לי לבלוע את הרוק בקול רם. היא לבשה חולצה
ורודה עם ציור של פרח וענדה את המשקפיים שלה. משקפיים שהיו
יכולים לשמש זוג נוסף של עיניים אם היו ממוקמות מעל ראשה.

החלנו להלך בדירה. בדרך כלל הייתי מציע קפה או שתיה קרה, אך
הפעם דילגתי על הקטע הזה.
דרווין פסעה דרך המסדרון ונכנסה אל תוך הסלון, ומיד הבחינה
בסימנים השחורים מעל לתנור הנפט, שהיא השאירה בדירה עוד
כשנכנסתי.
"מה זה?", קולה צרם בראשי.    
"זה כתמים מהתנור, משהו בארובה לא בסדר".
"לא בסדר. הא...טוב, פה תהייה חייב לצבוע".
לא עניתי, חייכתי חיוך עצבני והמשכתי ללכת אחריה. נכנסנו לחדר
הסיפריה שצבעתי והשקעתי בו. הוא שימש אותי כחדר עבודה.
"אהממ.. משהו שונה בחדר, הוא נראה לא טוב, לא טוב".
למרות שידעתי את זה כבר קודם, פתאום הבנתי שטוב לא יכול לצאת
מהביקור של הגברת.

בחדר שינה היא נעמדה ואמרה לי:
"אתה יודע שתצטרך לצבוע גם מסביב לדירה, מבחוץ יש סימני רגליים
מהחתולים שלך".
"אבל אני שוטף אחריהם" אמרתי, "אני מנקה את הסימנים".
"אני לא שומעת, אני לא שומעת כלום - כל הטענות שלך תרשום בכתב
ותגיש לי, לא מעניין אותי ואני לא שומעת!"
לא הבנתי מה הקשר ללשמוע. היא שמעה, אבל לא רצתה להקשיב.
"תראי חנה, אני צבעתי מחדש את כל המשקופים ו..."
"אני לא שומעת" חזרה על עצמה הקופיפה דרווין "אני לא שומעת".

התיישבתי על כיסא בסלון ונתתי לה להמשיך את הסיבוב בבית לבד.
שמעתי אותה ממלמלת מהאמבטיה משהו על מראה שחסרה, משהו מהמטבח
על ריח לא מאוורר. ואז שוב פגשתי בה בסלון. היא אמרה כשופט
החורץ גזר דין לאחר שבדק את כל הראיות:
"אני חוששת שתצטרך לסייד מחדש את כל הדירה ולהשקיע בשיפוצים
קטנים"

"תראי גברת ארווין אני... " לא הספקתי להביע התנגדות ושוב
שמעתי בחלל החדר קול צורם:
"אני לא שומעת, רק בכתב שאתה לא מוכן לבצע את התיקונים, רק
בכתב - אני לא שומעת"
היא פתחה את דלת הכניסה בכוונת יציאה ואמרה:
"תזכור יש לי שטר חוב שלך, כדאי שתסייד"

אז ידעתי, אני חייב לעשות משהו לפי שהיא הולכת. הקופה החרשת
הזאת.
אמרתי בתקיפות: "אני אעמוד מעלייך, ואני אשתין לך על הראש.
מפגרת".
דרווין הביטה בי בהשתאות כמעקלת את דבריי ואז צווחה:
"איך אתה לא מתבייש לדבר ככה, איזה חינוך, אתה מופרע.."
נתתי לה להירגע. חייכתי בניצחון ועניתי:
"אז מה? את זה את כן שומעת? נדמה לי ששמיעתך חזרה אלייך - אז
תשמעי טוב, אני לא מסייד ולא מתקן ולפני שאני כותב לך לא על
הקיר,  בדם, כדאי שתלכי. ותודה שבאת"

דרווין הסתובבה והלכה. דווקא די סימפטתי אותה ממש באותו הרגע.

סוף סוף אני עובר דירה!