עקשן, עקשן.
עקשן היית ועקשן תישאר. פעם אחת תקשיב ותבין, לא יכולתי לבקר
אותך ביום, כשעוד אור בחוץ. אתה מבין, נכון? התביישתי.
לא, לא שיראו אותי בא אליך. ממך, רק ממך אני התביישתי.

בטח, היית רואה אותי באה אליך ביום, והיית חושב איך שיש לי
חוצפה לבוא אליך כשיש עוד אור בחוץ.
אז עכשיו זה לילה ושקט פה, פינו את הרחובות במיוחד בשבילי
ובשבילך. נורא שקט ואני מרגישה כאילו מסתכלים עלי, בוחנים
אותי, שופטים.
ואתה, למרות החושך המוחלט, מזהים אותך כבר מרחוק. אתה בולט
אפילו בחשיכה.

נתת לי אהבה של צללים, של דממה. אהבה מרירה שטעמה חמוץ. כמו
ארוחה שאוכלים בחוץ, בחצי מנה, ובלי תוספות. לא דרשתי יותר, לא
תוספות, לא קינוחים. אני רק רוצה לקבל את האומץ לחטוף חצי מנה
כשעוד יום בחוץ, לא לפני השינה. זה לא בריא.
ואתה, אתה נראה מרוצה, אפילו מלא חיים. עם הפרחים, זה בטח זר
שקיבלת מיוסי שעובד איתך במפעל הפלסטיק. אני מצטערת, זה לא
מרשים אותי בכלל.
אתה מבין, נכון?

יש לי זכות להיות פה, לראות אותך, לגעת.
שידברו, שירכלו, יש לי זכות.
בשם כל מזנוני הפלאפל, אני לוקחת לעצמי את הזכות לאכול חצי
מנה... ואתה יודע שאני מוכנה לשלם את המחיר.
הנה תראה אליעזר מאייר פה לידך, נולד ב- 1952 ומת ב- 1987, רק
בן שלושים וחמש, לפחות יש לך חברה צעירה.

לא היית חייב, הכל משתנה. עכשיו רע מחר אולי כבר לא. זה ככה,
זה תמיד עובד ככה. יו איזה חושך פה.

בונים פה מול שכונת מגורים חדשה עם ארבעה כיווני אוויר - חשבת
אולי לגור שם ואמרתי לך שלא כדאי לגור מול בית קברות. אתה אף
פעם לא הסכמת איתי.
תמיד אתה חייב להיות יותר חכם, אז איפה אתה עכשיו - אולי עוד
פעם יותר חכם!

משהו זז שם בשיחים, בטח איזה חיה. טוב לדעת שאני לא הדבר
היחידי כאן חוץ ממך...חוץ ממך? אתה שם? אתה בטוח? כי זה לא
שמישהו הרג אותך, זה אתה שהחלטת.
אז אתה בטוח שאתה מת? אני לא אשמה, לא!
אתה מבין, נכון?

נכון שאמרת שרע לך ושאתה עובר תקופה קשה. אפילו ראיתי אותך
בוכה ועכשיו תקעת אותי עם האחריות. כוס אמק, עכשיו אני אמורה
להרגיש אשמה? אתה אשם, אתה!

איך אני אמורה לדעת שעל זה אתה חושב?
הרי דיברת על זה עם חיוך, ואני חשבתי שבטח זה לא כל כך נורא.
בטח כמה סיגריות ובירה וזה יעבור.

טוב, אני צריכה לזוז.
אני אבקר אותך שוב מחר. אבל רק בלילה.
אתה מבין, נכון?