"ואיך אתה רואה את הכהונה הבאה שלך?"
הזרקור סינוור אותו והחום היה כבד מנשוא.
אריאל הביט בה ושלף תשובה אינסטקטיבית: "כהמשך...כל מה שלא
הספקתי וכל מה שהתחלתי כדי שאוכל לסיים לקראת עתיד טוב  יותר,
והווה משופר".  
הוא הוסיף חיוך מרוצה ושילב את רגל ימין על שמאל לכיוון
המצלמות. אריאל למד איך לשלוט בתנועות גופו בכדי ליצור נינוחות
מעושה שתעבור מצלמה.
הוא חשב על דליה דקל ודמיין אותה מחייכת אליו ומוחאת כפיים
חרישית. היא היתה מזהה את השקר הקטן שלו. הוא באמת היה צריך
אותה שם.

"היו לך ארבע שנים להוכיח את עצמך, ועכשיו אתה רוצה עוד ארבע?"
אריאל חיכה לשאלה הזו. יובל בן עשרים ושש, בעל קו שיער הנסוג
שמכהן כיועץ התקשורתי שלו הכין אותו להתקפה שכזו. אריאל הינהן,
חייך ואמר: "נעמה, את העבודה שעשיתי למען העיר לא מודדים
בכהונה אחת. תהליך שיקום של עיר הוא תהליך ארוך ובארבע השנים
האחרונות התקדמנו מאוד, אך גם כשמחזיקים בריכה בבית, לא מספיק
לבנות אותה ולמלא בה מים, יש צורך לתחזק את הבריכה על מנת
שאפשר יהיה לשחות בביטחה".

מבט זריז לכיון הבמאי שספק כפותיו בהנאה. מאחוריו הוא זיהה את
אישתו עם ילדו הקטן. היא לא חייכה, היחסים שלהם כבר לא זורמים,
ולמרות זאת היא עדין רעיה למופת. הוא לא יכול לכעוס עליה. זו
דליה דקל שמשגעת אותו, שיערה הקצר והחלק מתעגל מאחורי אוזנה
הימנית בזמן שהוא מנסה להתרכז.
"אתה מאמין שתקבל את המנדט מהבוחרים למרות הפופולריות העצומה
של המתחרה?"
הוא לא אהב את הכינוי הזה "מתחרה". היא לא התחרתה בו היא
התגרתה בו, היא לא תיקח לו את הכסא, היא רק תאיים עליו כדי לתת
לו תחושה של כוח.
"יש לי הרבה כבוד, סימפטיה וגם אמון בגברת דליה דקל. אך כדי
לתת לעיר הזאת את מה שהיא זקוקה לה, יש צורך בקו אחיד ורציף
שהחל לפני ארבע שנים ויסתיים כשהעיר הנפלאה הזו תגשים את
הפוטנציאל שבה".

שקט שרר באולפן. בעין עצבנית אריאל הביט שמאלה. אישתו חיבקה
חזק את בנם יואב שלטש מבט סתמי בבחורה שמגישה את המים לתאורן.
לפתע, כאילו התמלא האולפן ענן כבד. נהיה חשוך מאוד. הוא החזיר
מבט לנעמה מערוץ התקשורת המקומי בכבלים וראה את שפתיה זזות
ומנסחות את השאלה הבאה. הוא כבר לא שלט בתנועותיו, רגלו החלה
מתופפת באוויר בפראות, אצבועותיו נוקשות על מסעד הכורסא.
במאמץ עליון הוא התרכז ושמע במעומעם מרחוק את נעמה מנסה
לשאול:
"אדון אשד, אתה שומע? הכל בסדר? מי זו דליה? אדון אשד, מי זו
דליה?"
הוא הסתכל שוב על אישתו מקצה עין ימין שלו. מעל החיוך היציב
שלא נמחק כבר שלוש שנים הוא ראה דמעה, ועוד אחת.