יומן: יום ראשון, 1 ביולי 2001.

נגמר ביה"ס.
זהו... קיבלתי את התעודה האחרונה שלי...
סיימתי (בהצטיינות) ואני לא מאמינה שזה קורה לי... אני לא
מאמינה שזה באמת נגמר, מבט אחרון על החברים שלי לפני שיוצאים
לחיים, לפני שהכל מתפרק לאלפי חלקיקם שננסה לאסוף אח"כ, מבט
אחרון על איך ומי שביליתי עמם 3 או 6 שנים... ילדים, נערים,
בוגרים - כל זה קרה כ"כ מהר... אני רוצה לצרוח - חכו רגע!!! אל
תסגרו עדיין את המסך עליי - עלינו, תנו לנשום, ולוא רק לרגע...

שנה מטורפת הייתה לי, ולא הספקתי להספיק, כמעט ולא הייתי, כמעט
ולא ראיתי, לא נגעתי מספיק, הכל נגמר מוקדם כל-כך, ואין לי
תחושה של סיום, רק כאב גדול אחד בבטן, שגם ככה מלאה בפרפרים...
אני רוצה עוד, עוד, עוד! ועכשיו הצבא, וכולם נעלמים, מעניין את
מי לא אראה עוד. אני יודעת שאת חלק מהאנשים האלה אני לא אראה
אף פעם! מהחטיבה (מבין מי שלא נשאר איתי בביה"ס/ בכתה) נשארו
לי 3 חברים קרובים... (זה מספיק לי) כמה ישארו לי מהתיכון?
כרגע אני יכולה לשאר על בין חמישה לשמונה שאני יודעת שאשמור
איתם על קשר, מצחיק שהשניים שברור לי ביותר שיהיו חלק אינטגרלי
מחיי הם בנים. בנים תמיד היו חלק וודאי בחיי, בנות היו ארעיות
יותר - כמו לוח שחמט בו הבנים הם קבועים והבנות משנות
מיקומן... בנים תמיד היו מי שיכולתי להיפתח בפניהם הכי הרבה,
לחוש איתם הכי טבעית, הכי אני, אולי דווקא בגלל ההבדל ביני
לבינם. 3 האנשים הכי קרובים אלי בעולם הם בנים, האחת שקרובה
הכי לליבי לצערי רחוקה ממני פיזית מרחק ארצות (החברה הכי טובה
שלי עברה לחו"ל לפני שנתיים וזה מרחיק אותנו מהקשר ההדוק שהיה,
אבל זה סוג של התמודדות ומאבק עם המרחק והפחד מהנתק, ואנחנו
שומרות באמצעים טכנולוגיים וטיסות פעם בשנה אחת את השניה קרוב
קרוב, כי על חברות כזו אי אפשר לוותר), השנייה שנפתחתי אליה
ככה ואפילו יותר הייתה עמי בקשר רומנטי, ואני לא מחשיבה קשר על
בסיס רומנטי לחברות, זו חברות מסוג שונה בעיני, ויש אצלי
הפרדה, רק אדם אחד חצה לחלוטין את כל הגבולות ביניהם, מידידות
לחברות לאהבה לידידות וחוזר חלילה, האיש שיודע עלי הכי הרבה
בעולם, שמלווה אותי כבר 11 שנה, האהבה הבהירה ביותר בחיי...
כל ייתר האנשים בחיי הם ידידים שלי, מי קרובים יותר ומי קרובים
פחות, אני אוהבת קבוצות קטנות של אנשים, כל אחד מהם שונה, עם
כל אחד נוצרת אינטימיות שונה. מסיבות יום ההולדת שלי הם דבר
ביזארי בפני עצמו, מתאגדת סביבי חבורה שלמה של אנשים, חלקם
מכירים וחלקם לא, הקשר ביניהם אינטואיטיבי כמעט, מדהים לראות
את זה קורה, את החיבור הזה, מכל הארץ, יש לי כמה חברים שהפכו
חברים טובים ככה. אבל חוץ מבמסיבות אני לא יכולה להשתלב
בחבורה, אני חייבת את האחד על אחד הזה, אינטימיות מלאה, אני לא
יכולה להקדיש את תשומת הלב שלי ליותר משני אנשים מקסימום בבת
אחת, לא בצורה פרופורציונלית לפחות, וזה מפריע לי מאד...
לפעמים אני מקנאה בחברים שלי שהם חלק מקבוצה או חבורה,
מהדינמיקה המיוחדת הזאת שיש להם, אבל אני יודעת שזו לא אני...
ועכשיו פתאום נגמר בית-ספר, וחבורות מתפרקות לאט לאט, אנשים
יהפכו לאנשים בודדים וינסו לשמר את הקסם הזה של שנות הנעורים,
שכל המבוגרים מדברים עליו... וזה מפחיד אותי, הלא מוכר הזה,
כל-כך... הצבא, שנת השירות -שאני מקווה שיתאפשר לי ללכת אליה -
הצבא מתעקש על לגייס אותי עכשיו לאיזה תפקיד ביטחוני "מיוחד"
שאי אפשר לדחות אותו, אבל אני מנסה בכל זאת לשנות את רוע
הגזירה), אח"כ הלימודים, הכל ישתנה. למה אין לי עוד זמן?

יומן: יום שני, 6 באוגוסט 2001.

וואו כמה זמן עבר... / הבעייה במחשב עדיין נמשכת.
יושבת באיזה קופי אינטרנט... בת"א, הגעתי לעיר הגדולה... ולפתע
צץ מול עיני הקופי אינטרנט הזה ראיתי אותו בפעם הראשונה ולא
התייחסתי, בפעם השנייה ראיתי שמגיעה לי שעה חינם כי אני לקוחת
בנק לאומי... נגנבתי לגמרי... למה לכל השדים והרוחות שאני
אפספס הזדמנות כזאת??? ואני אוכל לעדכן את היומן שלי!!! האאא
איזה כיף! איזה תענוג...
וכן אני כאן...
כמה עבר עלי בחודש (חודשיים?) שלא כתבתי פה... אוף איפה להתחיל
בכלל?
הדיכאון שערך שבועיים נגמר לשמחתי הרבה, אני עוד לא ממש
התגברתי על כל מה שקרה, אבל אני משתדלת לא לחשוב על זה, במקום
זה נכנס לחיי איש חדש ומהמם, שדרך המסורת שלי הוא ידיד שלי...
שאיכשהו עניינים התגלגלו לידי כך ש... והוא מכיר אותי ואת
השיגעונות שלי, ואת הצורך שלי בחופש ומכבד אותו, וטוב לי איתו
עד בלי גבול כי אני יכולה להיות עם מי שאני רוצה, מתי ואיך
שאני רוצה כי אנחנו לא מחוייבים זה לזה, אלא לאמת, ומצד שני
כ"כ טוב לי איתו... הוא אדם מדהים.
רק שלאחרונה (בשבוע האחרון) עניינים התחילו להתחרבש לנו... או
שהתהדקנו יותר מידי על הקשר שלנו, או שה"חופשיות שלי" התחילה
להעיק עליו, אני עוד לא ממש יודעת, כי אנחנו רק צועקים לאחרונה
כשמדובר בנושא הזה, ועוד לא ישבנו לדבר על זה מההתחלה עד
הסוף... אבל השיחה המיוחלת תגיע הכי מאוחר בסופ"ש הזה, כי בכל
3 הימים שהייתי פה בת"א לא יצא לנו לראות זה את זו, מה זה לא
יצא? אני רציתי, מאד רציתי לראות אותו, לדבר איתו, לנשק אותו,
לחבק אותו, כי כבר יותר משבוע לא ראיתי אותו ואני מאד מאד
מתגעגעת, כל גבר אחר שאני אהיה איתו, לא ימלא עבורי את המקום
בלב שהוא נמצא בו... כי מלבד זיונים יש שם רגש, אולי לא אהבה,
אבל רגש... וטוב לי איתו, והוא נותן לי משהו שאחרים לא נותנים,
ושאני לא חיפשתי ופשוט הגיע בגלל שהוא מי שהוא...
אבל הוא עיצבן אותי מאד, והחלטתי לנסוע לת"א, שבוע שעבר אח שלי
התחתן... והייתי מאד חולה כל השבוע בשפעת שתפסתי שבוע לפני זה
אחרי שחזרתי מהופעה בת"א מידיד שלא ראיתי איזה חצי שנה שישנתי
אצלו... כך שלא יצא לי לראות אותו כמה ימים טובים, ודיברנו,
והוא אמר שהוא מתגעגע ושהוא חייב לראות אותי, להרגיש אותי...
כל החברים שלי מתגייסים עכשיו ונורא עצוב לי, והייתי עסוקה גם
ככה עם החתונה וכל מיני מסיבות על הראש, אבל הוא ביקש שאני
אבוא, ואני כמו כלום פיניתי את הלילה עבורו כדי לבוא, כדי
להיות איתו, בלי לשאול בכלל בלי לנסות לחשוב שמשהו עלול
להשתבש... רק שהבקשה שלו, הייתה עניין של רגע, שפרח לו מהראש
שניה אחרי שהוא נרדם, ויום אחרי זה שכבר כל התוכניות שלי היו
באוויר הוא אמר לי ש"אני לא רואה את זה יוצא"... קיבינמט כמה
התעצבנתי! נעזוב, שיניתי את כל התוכניות שלי...
הוא יודע בדיוק כמוני שאנחנו צריכים לדבר, הרי יש דברים ביננו
שהם לא ברורים, לא סגורים, ולא נוח לאף אחד מאיתנו להתמודד עם
הריק הזה... והוא בכל זאת בחר לבטל... שיהיה בריא, אני לא
מוכנה להתמודד עם המשחקים שלו, כמה שניסיתי לדבר איתו בימים
האחרונים זה לא ממש הלך, והוא ידע שהוא לא בסדר, והתנצל על זה,
אבל רק אחרי שהתפוצצתי, רק אחרי שירקתי לו את כל האמת
בפרצוף... אחרי שמתחתי את כל הקווים שלי..."אני נוסעת לת"א"
הולכת למסיבה ומשם לישון אצל מישהו, (היה ברור לו ולי שאנחנו
לא רק נישן...) אתה כנראה צריך לראות אותי עם מישהו אחר כדי
לפקוח את העיניים... אני לא משחק, ואני שונאת שמטרטרים אותי,
זאת לא נקמנות, זה פשוט כי אני צריכה להבין איפה אני עומדת
איתך, הרי אתה יודע שטוב לי איתך, ואני מוכנה לעזוב את כל השאר
עבורך... אבל כל עוד טוב לך שאנחנו לא מחוייבים, זה טוב גם לי,
אבל משום מה נראה לי שאתה חש (לפי ההתנהגות שלי) שיש ביננו
מחוייבות... ששנינו לא רוצים אותה, אז אני נוסעת... לא יודעת
מתי אדבר איתך מה אני אעשה ואם אני אשכב איתו (מאז שהוא נכנס
לחיי לא עשיתי כלום עם אנשים מלבד מזמוזים קלים מאד, בגלל שטוב
לי איתו אני לא מרגישה צורך באף אחד אחר שימלא מקום שכבר יש לי
אבל בגלל שהוא ל-א חבר שלי, אני לא צריכה לעצור את החיים שלי,
את המשיכה שלי והתשוקות שלי ולא למלא ולפעול לפיהן ברגע שנחה
עלי הרוח) אבל אני יודעת שאני נוסעת לת"א... ולא אלייך."
ונסעתי. אני פה מיום שבת בערב, התוכניות שלי קצת השתנו, במקום
ללכת לישון אצל מי שחשבתי שאני אשן אצלו אחרי המסיבה, הלכתי
לגבר ההוא ששכבתי איתו, שמאז כל הבלגאן שהיה לא הייתי איתו...
סתם שיחות חולין של פה ושם בטלפון ואי מיילים, ובמקרה פגשתי
אותו בלילה ההוא, וידעתי שכדאי לי. אז נסעתי אליו. זה היה
סתמי, לא חשבתי עליו כשהיתי איתו, והראש שלי היה עמוק בתוך
המריבה שהייתה לי בערב, והידיעה כמה שאני אצטרך לספר על זה
בטלפון מחר, כי אני הכי כנה עם מי שאני איתו בעולם, ואין לי
שום סיבה להסתיר את זה על אף שאני יודעת שהוא חש אייום קל מצד
ה"זיון הקודם שלי", אבל מה זה משנה? היה נגמר הלילה הלכתי, אני
לא מתחרטת, ויודעת שיכולתי להסתדר בלי זה... אבל מה שהיה
היה...
ואכן דיברתי איתו, והייתה לנו שיחה טובה לשם שינוי... הייתי
בפארק וכתבתי על הדפים שלי, מלאתי דפים שלמים ברגשות מחשבות
ובכלל בכל מה שעובר (תחליף ליומן הזה?) חשבתי שאחזור בערב
הבייתה, אחרי פגישה עם ידיד, הפלא פון טירטר... ומבין כתיבה
לכתיבה ושיחה לשיחה, עיני נחו על עלם שישב שם עם ידיד שלו
והכלב שלו... והתחלנו להחליף חיוכים.
בערך 4 שעות ישבתי שם בגן העיר, מאחורי כיכר רבין גן מלא
זכרונות מתקופה אחרת, כשהייתה לי חברה ות"א הייתה עיר "החופשי
מהארון" שלי, והגן הזה היה אחד המקומות הכי אינטימיים שלנו...
4 שעות והרבה חיוכים... החבר שלו הלך, אני רק רציתי לשתות, אבל
לא יכולתי לזוז, הוא נשכב אחורה חייך אלי... ודיבר על כמה נחמד
לו על הדשא...
חמוד, הוא דיבר אלי... קמתי ממרבצי ליד העץ שלי, אמרתי לו שאני
הולכת שנייה לברזיה לשתות, וחזרתי לשבת לידו, ודיברנו ודיברנו
ודיברנו ודיברנו, אני חיכיתי לשיחת הטלפון מהידיד (שלא הגיע)
היה לי זמן... דיברנו שטויות, הוא סיפר לי על עצמו ואני סיפרתי
לו על עצמי, ואני מהיותי בן אדם פתוח הצלחתי לעניין אותו כך
שנישאר איתי... שכח מהעבודה, מהים שהיה אמור ללכת אליו עם חבר
ונשאר לדבר איתי...
הוא דיבר אלי צרפתית (ואיזה משפט באיטלקית) כינה אותי בשיחה
לידי שלו מצרפת "לה פאם דה נטור" ואני שיחקתי לו איזה מונולוג
שלי, אחרי שהשיחה התגלגלה מטבע ומהצפון שאני גרה בו, אל מה אני
עושה בחיים (תאטרון נו, אלא מה?) והעיניים הכחולות שלו, כל
הזמן מביטות בי, והחיוכים שלא פסקו...
הלכנו משם לשתות באיזה בית קפה, עברנו בדרך בדירה שלו (יש
לציין שהוא מסודר!!!) ואז דווקא אז הגיע הטלפון מהידיד שלי...
שכבר חשבתי שלא יתקשר, באמצע דיזגוף... מה עושים? נשארתי עם
הזר... לא יודעת היה לי מעניין ולא רציתי ללכת, "אני אתקשר
יותר מאוחר וניפגש" (אני בטיפשותי הרבה שכחתי מהזמן אח"כ
ופישלתי לגמרי וכשהתקשרתי עברו 3 שעות וכמובן שלא ראיתי את
הידיד שלי בגלל זה, מה שהיה לחלוטין לא בסדר מצידי, וזה ברור
לי מאד) ישבנו בבית קפה, והעיניים שלות והידיים שלי שקוראות את
הידיים שלו, וכל מה שהוא סיפר לי...
וואו, מזר מוחלט הרגשתי כאילו אני מכירה אותו כבר חודשים
החיבור הזה של קליק והכל נפתח תמיד קורה לי... כמו שחברה טובה
שלי אמרה לי השבוע "את פתוחה ומסקרנת אנשים, ומרגישים בטוח
לידייך, אז מה הפלא שנפתחים אלייך כל כך, וכ"כ מהר..." (מחמאה
גדולה, אגב בעיניי) ואז נזכרתי שאני צריכה ללכת... "אנחנו
מדברים כבר כמה שעות... אבל מה יהיה עכשיו? מה נלך כל אחד
לדרכו?" -"מה את רוצה שיהיה?" - "הכל כבר עשית חוץ מדבר אחד...
בעצם" והמבט המבוייש שלו... ואז פתאום (זה היה צפוי מן הסתם
אבל זה קרה ברגע) השפתיים שלו על השפתיים שלי באמצע בית קפה.
הוא שילם, הלכנו משם לשבת באיזה גן משחקים לא רחוק מהדירה
שלו... התקשרתי לידיד שלי, וכפי שכבר כתבתי קודם, היה מאוחר...
והיו לו כבר תוכניות אחרות כנראה ייאשתי אותו. אבל אמרנו
שניפגש היום, מה שאישרר את זה שהייתי צריכה להשאר עוד יום
בת"א, אבל איפה?
וחשבתי, אני ממילא צריכה לדבר איתו, לסיים את כל הויכוח/מריבה/
אי הבנות שסוררות ביני לבינו, ואני ממילא כאן, אז למה שלא
אתקשר אליו ואומר לו שאני אבוא אליו לבסיס, ובדרך כשיחזור
הביתה נדבר, וילך לישון? הרי זה יפתור את כל הבעיות שהיינו לנו
בזמן האחרון השיחה הזאת... אבל הוא רצה לישון ואמר שאם אני
אבוא הוא לא ישן... ושוב הויכוח... ושוב "עם מי את", ושוב אני
אומרת לו את כל האמת... גם על הנשיקה... ושוב הוא כועס... ואני
רק רוצה לאינטרנט לאינטרנט לאינטרנט...
ואז הבחור זה שאני מכירה פחות מיום, הציע לי - אינטרנט...
הלכנו אליו לדירה שאני ארגע, שאני לא אכעס, שאני לא אבכה...
ועלינו על האינטרנט... רק שmooma לא עלה, גם לא ביפ, עלו
וקרסו... ואני למייל שלי לא מתחברת מזרים, והפורומים לא ממש
עיניינו אותי, אז אומנם נרגעתי קצת אבל לא לחלוטין... והשתייה
התחילה... (שני אלכוהוליסטים לשעבר ישובים לשתות זה לא מחזה
מלבב)
ואחרי כמה כוסות מרטיני, מתקשרת אליו, הוא כבר חזר הבייתה
מהבסיס, ורבים ואני צועקת, ועוד כוס מרטיני ועוד כוס מרטיני,
שילך לעזאזל, כמה דברים הוא אמר לי, כמה הוא הכאיב לי... אהההה
והאלכוהול זורם לי בדם, וזה כל כך טוב... והוא מתנצל, ואני עם
ה"זה בסדר שלי" והוא עם ה"את עושה לי רגשות אשמה" הנצחי
שלו...
"מה אתם הולכים לעשות? את הולכת לישון אצלו, את לא מכירה אותו
בכלל! את מנסה לגרום לי לקנא? את רק מרחיקה אותי ככה" ואני
ועוד התפרצות זעם... של מה זה עניינך, ומה איכפת לך, ואני לא
חייבת לך כלום, ואנחנו הולכים לשחק מונפול... ומה אתה רוצה
ממני! מה אתה רוצה שאני אעשה מה אתה רוצה שאני אגיד? והוא לא
האמין שנשחק מונפול... אבל נרגע, והסליחה שלו... והנדבר שלי,
והניתוק, והשתיקה. והמונפול...
לילה שלם של מונפול בחירה בין דמי שכירות למשימה... וכל הזמן
לשתות... נדפק לי המוח רבע בקבוק מרטיני ועוד יין... והוא ומה
שהכרחתי אותו לשתות... וצוחקים כל הזמן... מונפול, עד סוף
הקיצים... (ולא סתם מונפול, מונפול בצרפתית... - אני קניתי
סרייה ראשונה את כל רובע הזונות למרבה האירוניה) והמטרו
והאלכוהול, והמשימות... עד שהלכנו לישון... סחוטים מצחוק,
מעייפות, מחרמנות לא מנוצלת (לא עשינו כלום על אף כמות
האלכוהול והבגדים שירדו ככל שהחם עלה והמשימות שהתלהטו, שום
דבר מלבד הנשיקה...)
ובבוקר הוא הלך לעבודה ואני יצאתי לשוטט ברחובות ת"א... עד
שהגעתי לפה... היום אני בטח אחזור הבייתה, אבא דואג נגמרו לי
הבגדים התחתונים והמקומות לישון בהם... והפלאפון אוזל... קניתי
כמה דיסקים משובחים במיוחד... ויש לציין שאני שמחה ומאושרת, עד
השיחה היום בלילה, שתוביל לעוד ריב? מי יודע...
הוא חשוב לי יותר מידי כדי לתת לזה להתפוצץ... אנחנו רק צריכים
להבין מה הולך ביננו... וזה יסתדר... אוהבת אותו יותר מידי כדי
לוותר עליו עכשיו, וטוב לי איתו כך שזה טימטום לתת לזה ללכת
לעזאזל...
מי יודע מתי יהיה הפרק הבאה... הבעיה במחשב על אף נסיונותי שלי
ושל אנשי ביפ, להציל את מקש העידכון שלא עולה על המסך שלי עלו
בתוהו בנתיים, אבל גם ככה הוצאתי החוצה הרבה... אז נחייה. (-:

יומן: יום רביעי, 8 באוגוסט 2001.

טוב, אז אתם מכירים אותי בתור Mיקי, אבל היומן שלי עקב כמה
בעיות לא ברורות הלך לעולמו, במקום זה קבלו:
התחדשות.
בחודשים האחרונים מאז נפתח היומן גיליתי שאני שונה ממי שחשבתי
שאני, שאני הרבה יותר פרועה ממה שחשבתי, שאני יודעת ספונטניות
מהי... שהאקסביציוניזם שלי הרבה יותר עמוק ממה חשבתי, ושהחשיפה
(אם זה לזרים ואם זה למכרים) נותנת לי סוג של זיכוך... (אבל לא
מהסוג הקטרסתי) דרך מה שאני כותבת גם דרך החשיבה וגם דרך
הקריאה אני מקבלת מבט מפוכח יותר על החיים שלי.
והחיים שלי מלאים, מפה ועד הודעה חדשה... (ביומן הקודם כתבו
עלי ככותרת - לימודים [לבגרויות], מחשבות [על הבאלגנים שלי]
ושיחות טלפון [מאהבים,ידידים]) אי אפשר לומר שהייתי מרוצה
מההגדרה הזאת, אבל נניח אך היא מיצתה וממצה את המלאות הזו...
אם אני לא נכנסת להרפתקאה אחת לכמה זמן כנראה שאני לא יכולה
להעביר את החודש... מאז מרץ לא היה לי "פורקן בימתית" (להכנס
לדמות אחרת ולחוות את החיים שלה דרך משחק) פשוט כי ביה"ס נגמר
וההפקות יחד איתו, וכנראה שאני צריכה להכניס את הפלפל שהבמה
איזנה אצלי לתוך החיים שלי, אחרת אני אשתעמם, וזה דבר שכשאני
חושבת עליו הוא איום ונורא! האם נידונו כל השחקנים לחיות חיים
של אתגר? למה להחשף מקל עלי?
ידיד שהייתי אצלו השבוע אמר לי "מעניין באיזו קלות את מוציאה
הכל לאינטרנט" ואח"כ "כנראה שיותר לך קל לחיות החוצה כי מה
שבפנים כנראה מאד קשה" וזה נכון... אני שומרת כל כך הרבה
בפנים, והדרך היחידה להוציא משהו מזה (את החלקים הכי פחות
קשים, הכי חסרי ארס) היא לכתוב, אם זה דפים לעצמי; אם זה שירה
(אם למגירה ואם לפרסום); אם זה מכתבים לחברים או אי-מיילים
שאני שולחת לכל קצוות עולם; אם זה להקליט את עצמי; ואם זה
ליומן הזה, וזה מקל עלי איפהשהו... ועדיין נשאר כל כך הרבה
בפנים והכל כל כך כואב... כתיבה היא כמו תרפיה עבורי... הדרך
שאני מבטא את עצמי הכי טוב, הכי אמיתי, הכי מעניין, הכי ישיר.
אפילו יותר טוב מעל הבמה... בכלל אומנות היא הלחם והמים של
חיי, אני חושבת שבלעדיה ממזמן הייתי משתגעת.
לא איכפת לי אם תשפטו אותי, אם תסיקו עלי את המסקנות הכי לא
נכונות (ע"ע השרמוטה שנכתב בזמנו...), לא איכפת לי אם תאהבו
אותי, אם תשנאו אותי, לא איכפת לי כלום מלבד דבר אחד...
שתקראו, אולי בגלל זה נלחמתי כל כך הרבה על הצלת היומן שלי...
(ברור לי שאחרים היו ממזמן מתייאשים) וכשנגמרו לי האופציות
פתחתי את זה... ואם כל זה היה לשווא? אין לדעת.
הכל שורף לי מבפנים עכשיו...
פחות שמחה ממה שחשבתי...
ואולי בעצם לאף אחד לא אכפת? כנראה שכן; אם לפני שלושה שבועות
התאבדה מישהי און-ליין על הנט (סטייסי פרשל - בעלת
atomcam.com)  ולאף אחד לא היה איכפת למה שלמישהו יהיה אכפת
מיומן קטן וזניח? ואולי אני טועה.
כל כך הרבה אולי, כל כולי אולי אחד גדול...
עד הפעם הבאה. לפחות.

תגובה:
נושא: היומן שלך מרתק
מאת: The moon of sivil
תאריך: 9/8/01 17:44
הפרקים כתובים בצורה הכי מעניינת שניתקלתי בה באתר הזה.
מחכה להמשך...

יומן: יום ראשון, 12 באוגוסט 2001.

המזרח הרחוק מתגלה לעיני... (או לא ידעתי שאני כזאת
פוריטנית)
אז חזרתי מת"א...
הרבה דברים הסתדרו לשמחתי, הרבה סקס היה לי בסופ"ש האחרון
(make-up), הרבה דיבורים, והמון התרוצצויות...
וכשהחלטתי לחזור הבייתה סוף סוף תפסתי עוד אחד מהטרמפים הרבים
שאיתם אני חורשת את הארץ...
אני יודעת זה מסוכן, אני יודעת המצב בארץ מסוכן אף הוא (איכשהו
זה בטוח יותר מלנסוע באוטובוסים), אני יודעת אני יודעת, אני
יודעת, שמעתי הכל, את כל ההרצאות האפשריות, את כל האזהרות, ואת
כל האיומים... מה לעשות אני לא מליונרית, אין לי אוטו,
ואוטובוס פרטי עוד לא קיבלתי, אבל גז מדמיע כן... אז כן, אני
נוסעת בטרמפים, והרבה, (הרבה יותר מידי), בעיקר כשזה קשור
בת"א... (והרי כל הסופ"ש הייתי שם) !so excuse me if I'm
hitchhiking
בכל מקרה עליתי על טרמפ... איש עסקים ישראלי לשעבר שעבר לגור
ביפן לפני 32 שנה... שנסע ממש עד הבית שלי, מה שסידר לי את כל
הדרך הבייתה בפאנן... רק שהוא היה צריך לאסוף שתי תיירות
יפאניות בדרך, כך שהתעכבנו בהרצליה, מה שפיתח את השיחה הבאה...
מסתבר שביפן מותר לשאת יותר מאישה אחת, כך שלאדם יש 23 ילדים
ו3 נשים שונות... לא רק שביגמיה אפשרית גם אפשר להוליד ילד עם
אישה מחוץ לנישואים אם אתה עושה איזה הסכם כלשהו, האנשים שם
גרים במין אחוזות כאלה, אישה עם כל בני זוגה וילדיה (הביגמיה
היא שוויונית לא רק לגבר מותר) שם הם חיים יחד בהרמוניה שימחה
אושר ועושר... ובמקרה של הנהג שלי, הרבה עושר...
אני שמטביעי יצור סקרני למדיי יש התחלתי לשאול מטר של שאלות,
והוא שהתגלה כאדם פתוח מאד (אפילו יותר ממני!!!) סיפר ודיבר
והרחיב, והסביר ופירט...
ואני חשבתי שהעולם המערבי הוא העולם הנאור... אבל מסתבר שגיישה
(שפה בארץ תחשב כזונה) שם היא איזה יצור נערץ שתוך שנה עושה
מליונים וקונה איזה חברה (איפור למשל) וחיה חיים של מלכה
(ואולי גם תרוץ לכנסת אח"כ אהממ אהממ ;-) שהמתירנות המינית שם
חוצה כל גבול, ששם אין דבר כזה "ארון" בכלל, שהמונח Bסקסואליות
מאפיין את רב החברה הגבוהה שם, שילדות בנות 12 מתחילות לקיים
יחסי מין (זה לא ממש נראה לי נורמאלי) ישר אחרי המחזור הראשון,
כשהן מתעניינות בזה, מדברות על הפנטזיות שלהן עם ההורים שלהן,
עם הסבא והסבתא, ושלמרות זאת הנישואין שם מאוחרים... (סביבות
ה30). הקונדומים שם עשויים גומי חזק כמו בטון אבל דק כמו משי,
והאיידס שם (למרות מיליוני האנשים) הוא תופעה מאד לא שכיחה,
הנימוסים שם הם משהו מעניין מאד, התשלום שם על ערב - הוא סכומי
עתק, והכבוד שהם רוכשים למין, לתענוג, להנאה הוא עצום...
מה אני אומר, סקרנית הייתי מאד. כזאת פתיחות בתוך הבית, בתוך
חיי המיטה, (אורגיות שם בין הנשים, עם או בלי הבעל הן תופעה
שבשיגרה), מין של ילדות קטנות, שרוצות את זה, שיודעות אני
חושבת יותר מכל מה שאני יודעת על מין בגיל פיצפון, סקס ביזארי
למדי... (ואם משהו הוא ביזארי בעיני...) וחיי חברה שמצד אחד הם
נימוסיים לחלוטין ומצד שני הם סוערים למדי, בתי ספר ללימוד
סודות ההנאה, וחיי שוויון מוחלט כל אלה הם הדבר הכי בנאלי
בעולם עיני האיש הזה שישב מולי, ודיבר ודיבר ודיבר, ויפן
שנראתה לי כ"כ פוריטנית לפי כל מה שאפשר לחשוב על מעצמת
טכנולוגיה נגלתה לי כמקום שוקק חיים, סוער צבעוני ומשגע...
אני לא יודעת אם לי יתאימו חיים שם, אבל ללא ספק זה נשמע
מעניין...
דיברנו עליו, דיברנו עלי, והוא היה סקרן לשמוע איך זה פה בארץ,
ואם הדור שלנו קצת יותר פתוח... ויצא לי לחשוב על כל מה שאני
עשיתי לאחרונה, שנראה כל כך גמדי לידי חיים רגילים של נערה
רגילה יפאנית... ולדעת שאני בעצם כל כך יוצאת דופן בחברה שלנו,
בדרכים שאני בוחרת, במחשבות שאני חושבת, בהלכי העולם שלי,
ואמרתי לו, וסיפרתי לו, והוא אמר שיש לי מנטליות שונה וכל מיני
דברים, וחשבתי אם אני באמת הייתי יכולה לנסוע לשם, אם יכולתי
לחיות את החיים הם, שמצד אחד קורצים מאד, ומצד שני מרתיעים עד
בלי דיי - כמויות של חופש ללא גבול! אני לא יודעת איך אפשר
להסתדר עם דבר כזה, והוא שהכל נראה לו כל כך ברור כל כך
הגיוני, שתמהה לשמוע שהדברים הכי "סוערים" שאני עשיתי נחשבים
פה ליוצא מן הכלל...
אני לא יודעת אבל הזמן עבר ועבר, ושתי התיירות לא הגיעו והוא
התחיל לדאוג להן, והשמש ממזמן ירדה, ולי בכלל לא היה ברור איך
אני אגיע הבייתה, אחרי שיחה של יותר מ3.5 שעות הוא לקח אותי
לכביש הראשי ואמר שאם הוא יגיע לצפון הלילה כפי שתיכנן ויראה
אותי בדרך הוא בטוח יעצור, ושנינו הסכמנו שעדיף שאחזור
הבייתה... ושוב אצבע למעלה, ושוב הייתי בדרכים, חושבת כל הדרך
על כל מה שהוא סיפר, על כל מה שהוא אמר, וקולטת שאולי החיים
שלי במקום אחר הם בעצם סטנדרט, ושיש לי עוד עולם שלם לכבוש...
חמי יודע אם אגיע לשם אי פעם, מי יודע אם כל זה בכלל נכון...
"יפן - ההיית או חלמתי חלום"... ללא ספק המזרח הרחוק הפך מעתה
ליעד שאני ארצה להגיע אליו (בדרך לאוסטרליה) אחרי הצבא, לראות,
לבדוק, להריח, משהו בצבעוניות הזאת קורץ לי, אבל משהו בחיים
הזה מרתיע.
אבל יש לי עוד כמה שנים לעבור עד אז, נראה מי יודע כמה זמן
השיחה הזאת עוד תסתובב לי בראש...
ובנתיים אני אמשיך לנסוע לי הלוך ושוב לת"א, להתפרע במסיבות,
ולצחוק על העולם... כי זה מה שיש בנתיים, כי זה הכי רחוק
שאפשר.

יומן: יום שני, 13 באוגוסט 2001.

האם חיוך שיכור הוא החיוך אותו אני מחפשת?
אז אני והתל-אביבי שלי שהפך מזר למכר מתגלגלים לנו מצחוק, יש
לו חוש הומור שמוציא אפילו את ההומור המטומטם שלי החוצה,
ותאמינו לי אין לי חוש הומור, אין לי צחוק, ואני נחנקת לגמרי
כשאני צריכה לצחוק ועדיין להשמע כמו עצמי... אבל הוא כל כך
נחמד שאי אפשר לא להעלות חיוך כשאני במחיצתו, או כשאני מקבלת
את 18 האי מיילים שהוא שולח לי ביום, או את שיחות הטלפון
המלבבות שלנו... אחחח כמה חבל שהצרפתית שלי היא לא מה שהייתה
פעם...
אני הולכת על חבל דק? לא, דווקא היחסים שלי עם ה"גבר" שלי הם
במצב טוב, דיברנו, היינו יחד בסופ"ש, שעות על שעות של שיחה,
שעות על שעות של סקס, והוא יודע את מה שהוא צריך לדעת, וכרגיל
מאפשר לי להשתולל, (לא הוא לא ביקש להתמסד), אז מי אני
שאתלונן...? רק שהוא לא כל הזמן נמצא... כך שגם אם בנסיעותי
לת"א אני עוברת ליד הדירה שלו, אני מקסימום משאירה לו פתק קטן;
"הייתי פה, חשבתי עלייך, מתגעגעת, מיקי" וממשיכה לי הלאה,
לטייל ברחובותיה של ת"א, בסוף אני עוד אאסוף לי מכל רחוב
זיכרון...
אז חייכתי הרבה בימים האחרונים, איש העסקים מיפאן וכל מה שהיה
בפיו לא יוצא לי מהראש, ואני מחכה לצאת ולהגשים את הכל...
אני מסתובבת לי פה בצפון, פוגשת ידידים שלי, משגעת להם את
הצורה, משחקת איתם משחקי קופסא (לא יודעת מה יש לי לאחרונה,
חזרתי לשחק משחקים ולשתות, ושניהם ובגדול) הראשון קצת פחות
מטריד מהשני... לשני ללא ספק צריך לשים רסן ואיזשהו גבול...
אני שותה משמחה, ואני שותה מעצב, אני שותה משיעמום, ואני שותה
כי אני צמאה... חזרתי לימים הרעים רעים ההם שישוב לי בקבוק ליד
המיטה וכל מה שצריך זה לפתוח אותו ולקחת שלוק... אני לא יודעת
למה אני עושה את זה לעצמי, למה אני מעמידה את עצמי בפיתוי, למה
אני בכלל נוגעת בדברים הללו, חשבתי שעשיתי עם עצמי הסכם לשתות
רק בחברת אנשים ששותים איתי, ובמסיבות, ואומנם לרוב יש לידי
אנשים, אבל אני זאת שתפתח, ואני זאת שתחסל את הבקבוק... אני לא
יודעת למה? הרי לא רע לי, ההפך, אני שמחה, כבר אמרתי אני
צוחקת, אבל אני חושבת המון, ונראה לי שאני מנסה להסיח לעצמי את
הדעת להשתחרר קצת, אבל למה ע"י אלכוהול? ועוד עם כל מיני
עירובים מוזרים כמו אייריש קרים, וJ&B וקארבו גולד, הכל בבת
אחת בפחות מעשר דקות... מילא לשתות לבד, וכל משקה לאט לאט, אבל
למה לשתות כדי להרגיש את החם המשכר הזה בגרון? כדי להרגיש את
הסיבוב שזה נותן לי...?
אוף כזאת אכזבה אני נותנת לעצמי לפעמים...
ואני גם לא כותבת מספיק לאחרונה, במקום זה מתעסקת בכסף כל
הזמן...
יושבים לי אלפי דולרים בראש מתרוצצים הלוך ושוב והופכים אותי
לגמרי... מה היה אילו היו לי, מה הייתי עושה איתם, ואיך איך
אפשר להשיג...
עסקנית קטנה נעשיתי, עסקנית קטנה ושיכורה...
היום עובר, וכבר צריך לעדכן, אמשיך מאוחר יותר, כשהמחשבות
יתבהרו...

יומן: יום שלישי, 14 באוגוסט 2001.

אני מתעללת בעצמי, קוראת הלוך ושוב את היומן שהשאיר פה פעם
ומחק, שביום אחד של קריסת מערכות עליתי עליו, ששמרתי את הכתובת
שלו, חוזרת והעיניים שוב בוכות, שוב נבוכות, שוב מיטרטרות על
המסך...
משום מה כל לילה בגלגל"צ נהנים להתעמר בי, לשים את המילים
הללו) "What a wicked game to play, to make me feel this way.
What a wicked thing to do, to make me dream of you..."
(שמטפטפות אלי כמו רעל, שחודרות לי לתוך הנשמה... ואני כבר לא
אוהבת אותו, כבר לא? אבל הידיעה ששבוע שעבר הוא היה במסיבה
לידי, שהצלחתי להתחמק ממנו במדרגות, שלא יראה אותי עם החדש...
שלא יראה חלילה את הנשיקה...
לא לקח לי הרבה זמן עד שעפתי משם כמו שד... ידעתי שאם אני אראה
את הילדה-כלבה הזאת אני אוכל להכניס לה מכות רצח... ואני שוחרת
שלום, אז וויתרתי על הרעיון... ובכל זאת שניהם חזרו לי עכשיו
לראש...
הוא כלב ושילך לעזאזל והיא, חוץ מלהצדיע לה אין לי הרבה מה
לעשות, השיגה את כל מה שרצתה בדרכים הכי מלוכלכות, אבל הוא
אוהב אותה עכשיו (???), וכנראה שכל הדרכים כשרות...
באשר לי, הוא חסר לי... אני לא חושבת שבמובן של אהבה, טוב לי
עם מי שאני איתו עכשיו... אני כל הזמן נבהלת בהשוואה
שביניהם... כי בכלל אין מה להשוות... (לך תשווה את ת"א - העיר
הגדולה, לנתניה - עיר היהלומים שירדה מנכסיה) אבל אני מתגעגעת
אל מה שהיה בייננו כידידים, אל שעות השיחה הארוכות כל הלילה,
אל הצחוק, הקינטור, הדמעות, הפתיחות ההדדית, אל התמימות שלו,
שהיא אחד הדברים שהכי חסרים בחיי...
ומצד שני הסכין שלו עדיין כואב, ומצד שני הוא עדיין איתה, ומצד
שני הוא שונא אותי, ומצד שני הוא נוקם בי, ומצד שני כבר לא
איכפת לו (?) ומצד שני אהבה ומלחמה שזו הכותרת שהוא השאיר שם,
היא ההגדרה הכי טובה לשרידים שנשארו ממה שהיה פעם "אני
והוא"... ושנינו המשכנו, ושנינו מאושרים, אבל יש לילות שהוא
עוד מתגנב לי למחשבה, ויש לילות שאני מתגנבת לחלומותיו (?) ויש
לילות שאני רוצה לסלוח לו, ויש לילות שהוא רוצה לסלוח לי (?),
וכל הזמן האיגנור הזה... שמהדהד לי בעיניים... ההעלמות/האלמות
שלו...
והגעגוע שלי.
והפחד שלי.
והשינאה שלי.
והאהבה שלי,
(שנגוזה?)
ונמאס לי ממנו לחלוטין, מהזיכרון שרודף אותי... אבל אני פיכחת
מספיק כדי לא לשתות.
להתמקד בדיוק כמוהו במה שיש לי עכשיו...
גם אם בדיוק כמוהו לא מחכה שם אהבה...

תגובות
נושא: תשמעי, את מדהימה...
מאת: ברי18
תאריך: 14/8/01 17:30
הצורה שאת כותבת ממש על גבול הפואטיקה..!
חשבת פעם לכתוב בצורה רצינית?
לפי מה שקראתי... יש לך את זה. נקודה.

נושא: כפי שכתבתי כאן בעבר, אני כותבת...
מאת: Mיקי
תאריך: 14/8/01 17:44
יותר נכון לא יכולה להפסיק לכתוב... (-:
כבר היו הצעות פירסום אפילו בהוצאה דיי מכובדת,אבל אני עדיין
לא התגברתי על מחסום המשפחה וה`להראות לסבא`, ואני עדיין לא
שלמה עם מה שאני כותבת כדי להוציא אותו החוצה, למשהו שהוא לא
ערבי שירה אינטימיים, אפילו לא לנט...
אבל תודה בכל מקרה
Mיקי

נושא: תעזרי אומץ...
מאת: ברי18
תאריך 15/8/01 14:34
זה ממש יהיה שווה לך...

נושא: נקמה?
מאת: Eternal Life
תאריך: 14/8/01 23:38
אמרת שהוא נוקם בך.. נוקם על מה?..

נושא: נתניה היא בירת השרון.
מאת: Zen soul
תאריך: 15/8/01 4:26
נתניה מלאה הפתעות ופינות מיסתור מדהימות.
את נתניה אוהבים תושביה ללא תנאים.
אל נתניה החמימה אוהבים לחזור אחרי יום עבודה מדכא ומפרך בתל
אביב מלאת הערפיח.
נתניה היום, היא לא מה שהייתה פעם. נתניה השתנתה, ולטובה.
נתניה התבגרה, התבגרה פיסית והתבגרה רוחנית.
נתניה פורחת, נתניה כבר לא תמימה כמו פעם.
נתניה לא רוצה להיות חלק מהבלאגן האינסופי, פקקים, מסיבות,
זיהום, רעש, ביזאר. בנתניה יש חום ואהבה, בתל אביב ניכור
ואכזבה.
נתניה מאושרת כשמחליט לבוא התושב המושלם, כשאנשים מעריכים
אותה, נתניה נותנת אהבה בחזרה.
ולנתניה אין רצון להידמות לתל אביב, שיזדיינו התל אביבים.נתניה
יודעת את מקומה בגלובוס, מקום קטן אבל גדול. מקום גדול אבל
אמין.
נתניה יודעת שכשמבקרים בה, שמים לב רק לפגמים שבה, לפינות
המלוכלכות והלא מספקות שבה. אבל כשעוברים את מחלף פולג, ואח`כ
את שמריהו והרצליה בדרך, ובסוף בסוף עולים על איילון בדרך אל
ה`אושר`, נזכרים פתאום כמה טוב היה בבית, וכמה חבל שבאיילון אי
אפשר לעשות סיבוב פרסה.

וכמה חבל שהיא מסתדרת יופי בלי תל אביבים.

נושא: סיבוב פרסה?
מאת: Mיקי
תאריך: 16/8/01 20:10
השתיקה המדממת שקורעת אותי לגזרים מהרגע שעוברים את כפר ויתקין
מספיקה לי... פרסה?
תמיד לזרום קדימה... תמיד להביט למעלה, אל הטוב...
ואם טוב בנתניה, אז טוב גם בגליל...
ממילא הפיגועים מגיעים לכל מקום...

נושא: לדעתי את מעוררת רחמים!!!!!!
מאת: לי2
תאריך: 17/8/01 14:08
תתגברי על זה!!!!!
אם הוא עם מישהי אחרת אז כיף לו וטוב לו!!!!
תמצאי מישהו אחר!!!!
ותפסיקי ליילל כבר, כי את ממש מעוררת רחמים!!!

נושא: יש לי מישהו אחר.
מאת: Mיקי
תאריך: 17/8/01 18:10

יומן: יום חמישי, 16 באוגוסט 2001.

משהו עצוב משהו שמח (?!)
אז נסעתי שוב לת"א לשכוח מכל הצרות שלי.
עשיתי פירסינג בגבה משהו שחלמתי עליו הרבה שנים, אבל כיוון
שעוד לא התרגלתי לפרצוף "החדש" שלי חששתי לעשות אותו... אבל
מצאתי את עצמי בחנות קעקועים בדיזנגוף סנטר, ואם כבר אז כבר,
80 שק"ל והגשמתי עוד חלום...
בריחה? עוד מרד בהורים? כמו העגילים באוזניים, או קיצוץ גיזום
וכיסוח השער בזמנו? אולי... אין דרך טובה יותר לביטוי המרד שלי
מאשר להוציא אותם מדעתם... אבל אני לא חושבת שבגלל זה עשיתי את
זה, הרי הרעיון נתקע לי עוד בתקופה שהיה לי קראש עצום על טל
ברמן... ומאז כל מה שרציתי זה חישוק בגבה, מה גם שאני משחקת בה
כל פעם שאני חושבת או מתרכזת או... וכבר לא פעם אמרו לי שזה
סימן להפרעה נפשית (אומנם הנפש שלי מופרעת, אבל אין צורך
להגזים...) אז לפחות עכשיו יהיה לי תירוץ ובמה לשחק...
עוד חצי שבוע עבר בת"א... למה אני בורחת לשם כל הזמן? זו הרי
בריחה... אבא רק חזר מחו"ל וישר מצאתי את עצמי בעיר...
השתכרתי, לגמרי, חצי בקבוק וודקה סוג זין, על בטן ריקה (אומנם
כל התירס והשריז' שאכלתי יצא החוצה אח"כ ובכל זאת ריקה...)
והבעיה שלי מחמירה... כי אני לא משתכרת אעפ"י שאני שותה המון,
והפעם... השתכרתי... וזה אומר משהו, משהו שבא מבפנים ואוכל
אותי... ואפילו לי עצמי לא ממש ברור מה הוא... אני עושה הפסקה
מהאלכוהול, לפחות לתקופה הקרובה... אעיף עוד מעט את הבקבוק
שיושב לי ליד המיטה ואתחיל לקחת את עצמי בידיים, למען השם עוד
שבועיים מתחילה לי המכינה! אני לא יכולה להגיע לשם מכורה
מחדש...
היה לי טוב והיה לי רע שם... בכיתי וצחקתי, חיבקתי ואהבתי
ושנאתי... ולמדתי שיש אנשים כל כך טובים שמקיפים אותי... ושאני
צריכה ללמוד להעריך יותר, לכבד ולאהוב אותם כל רגע...
אני יושבת פה מול המחשב ורועדת... לא יודעת, קראתי את כל
התגובות ליומן הקודם, שהיה יותר מידי זמן ראשי, ויותר מידי
כואב כדי לא להחליף אותו, אבל לא יכולתי... כי לא הייתי כאן.
על נקמה אני לא רוצה לכותב, יש מספיק סיבות לנקום, מספיק כאב
כדי להחזיר עליו, כדי לנפץ ולנתץ כל פינה יפה שהייתה פעם...
אבל המבט שלי הוא קדימה... אל מעבר לכל השחי הזה, ועד שאני לא
אצעד קדימה... אני לא אוכל גם להתקדם. אבל אני עושה את כל
הצעדים הנכונים עכשיו רק צריך ללכת, ולא לתת לכל מה שמחזיק
אותי או כופה עלי להשאר מאחור להכשיל אותי, לעגן אותי...
ויהיה לי טוב, אני יודעת את זה, יהיה לי טוב, רק צריך לקחת את
החיים בידיים, להפסיק לברוח לשתייה... לחייך, הרי הכל טוב,
העולם שלי מלא ויפה, רק צריך להתחיל להנות ממנו... ושוב עוד
כמה ימים נחזור לת"א, הפעם רק שימחה.

יומן: יום שישי, 17 באוגוסט 2001.

שבת שלום (I wish...)
כל הזמן מכות על הראש, וכמה שאני לא אנסה להתחמק מהן, להתכופף
לשכוח מהכל, ולחייך אני לא מסוגלת...
משעמם לי בבית שזה מפחיד כמה, אז אני עולה על הנט, כדי למצוא
עוד ועוד עויינות מצד אוייבים שעולים לי על האי סי קיו, ידידים
שמתרחקים ממני או נצמדים אלי חזק מידי, ובכלל העולם עושה הכל
כדי לשגע אותי לתחושתי.
יש לי אנשים שלא לדבר איתם עושה לי רע, ויש אנשים שלא לדבר
איתם עושה לי טוב, איכשהו כל מי שאני רוצה לדבר איתו לא מדבר
איתי, וכל מי שאני לא רוצה לדבר איתו דווקא מדבר איתי, וזה
עולה לי על העצבים באופן מופתי...
בכלל חזרתי לפה בלי עודף סבלנות, האחיינים שלי שעברו דירה היום
הגיעו לפה עם אדרנלין מוגבר מה שאומר שאחד שואל יותר מידי
שאלות (ודווקא על שיטת הבחירות האמריקאית לא ברור לי למה...
ככה זה עם ילדים מחוננים) השני הולך מכות עם קירות ועם כל מה
שנקרה בדרכו, והשלישי הקטנצ'יק שרק מחייך בדרך-כלל הגיע לפה
עייף סחוט ובוכה ומצרצר בשכל של כולם, אפילו מוס שוקולד לא
הרגיע אותו... בקיצור שישו ושימחו... והבטן שלי עוד מתהפכת
מהאלכוהול הנוראי ההוא שבלעתי בת"א... ואני רק רוצה לישון כל
הזמן.
אני מייללת? מה לעשות אין לי משהו אחר לעשות ברגע זה... מה
שמנחם אותי זה תיבת האי מייל המוצפת שלי, שמלאה דברים טובים
שמעודדים אותי, וגורמים לי להמשיך, ולחייך, ולכתוב, ולדעת שאי
שם מעבר לפינה מחכה לי אושר כמוס, גם אם הוא יושב לי מול
הפרצוף עכשיו כנראה שאני לא אראה אותו, אני צריכה להתמקד
בדברים הקטנים... ולקוות שכל מי שכועס יסלח, וכל מי שמכעיס
יעלם, ושהכל יבוא על מקומו בשלום...
ממילא אני לא נשארת בבית עוד הרבה זמן וכבר צריך להתחיל לארוז,
ובטוח שמהרגע שאצא מפה החיים שלי יהיו בסמן נסיקה.

תגובות:
נושא: לא פיקנטי בכלל
מאת: teasider
תאריך: 18/8/01 15:55
דיי נורמלי...
כמו שכולם מרגישים
ולא כל כך טועם למה שכתוב בפתיחה

נושא: אני לא אחראית על הבאנרים של ביפ
מאת: Mיקי
תאריך: 18/8/01 18:07
בכל אופן הפרק המדובר הוא מלפני 2 פרקים... אתה מוזמן לחזור
אחורה ולקרוא...
ואני לא תמיד חייבת להיות פיקנטית, גם לי מותר לפעמים להיות
קצת "רגילה" וכמו כולם...
Mיקי

נושא: אושר
מאת: sparck
תאריך: 19/8/01 13:33
את כבר מתחילה לנסוק

נושא: סוף כל סוף קראתי את כל היומן שלך
מאת: m w
תאריך: 19/8/01 21:33
בשקיקת אין קץ עליי לציין
אני נהנה מכל שנייה רגע ודקה
וצפוי להתמכרות טוטאליטרית
אם איי פעם תהפכי לסופרת אני אהיה המעריץ מספר אחד שלך
(עליי לציין שהפרק השני קרע אותי לגזרים מרוב תוכן ועומק)
מחכה בשקיקה לפרק הבא
קורא נאמן!

יומן: יום שני, 20 לאוגוסט 2001.

"שיהיו לי שמיים" (חפשו ב"אני רואה לך בעיניים").
השעה בדיוק 21:00, ואני נגשת ליומן שלי בחשש מה, כי לא ממש עבר
עלי משהו מסעיר בימים האחרונים, יש כמה ימים בחודש שכל אישה
מסתגרת בבית, ולא יוצאת יותר מידי, אני נמצאת בימים הללו... כך
שלא קרו לי יותר מידי דברים מרתקים או מפתיעים או חדשניים ייתר
על המידה... סתם הרבה מחשבות.
באו לבקר אותי חברים שלי, והתחלתי לארוז את החדר שלי... מפתיע
כמה זיכרונות יכולים לעלות תוך מארז של 18.5 שנה... פעם אחת
כבר ארזתי את החדר הזה, כשעליתי לגור למעלה, ואח"כ כשהכריחו
אותי לשוב ולגור בקיר הסמוך לאמא, כדי שהיא תוכל לשמור על
"המורדת שלה" קצת יותר מקרוב... אבל זה היה לפני הרבה שנים,
וחוץ מהדמעות שהיו לי ברגע האחרון כשכבר לא היה לי כלום בחדר,
ואני ישבתי על החלון והצצתי החוצה אל היער המשגע שלי, אני לא
זוכרת כלום... אחר כך כשכבר עברתי גיליתי כמה הנוף מלמעלה הרבה
יותר יפה, כמה האוויר הרבה יותר טוב וכמה חופש שיש לי שם, רק
שהחופש הזה נגמר יום אחד, כשכבלו אותי חזרה אל הקיר המשותף
לאמא, מאז אני חולמת על לעזוב את הבית, חולמת על היום ששוב
החדר יהיה רייק, ולא אצטרך יותר להזהר בשיחות טלפון, להזהר
ברעשים כשאני מביאה חבר/חברה הבייתה, כשאני אוכל לראות
טלוויזיה באיזה שעה וווליום שבא לי, לשמוע היפ הופ גם אחרי
23:00 בלילה, שלא נדבר על נירוונה... שאני לא אגור כאן
יותר...
אלו כמובן הסיבות השטחיות שלא מגרדות את קצה האמת של למה רע לי
כאן כל-כך... אבל אני לא יכולה לתת יותר מזה, גם ככה זה קשה
לי. והדמעות כבר חונקות לי את הגרון.
והנה עוד מעט והשולחן שלי כבר ילך לעזאזל, ותשאר לי בחדר רק
כוננית (אמא החרימה את השטיח הלבן שלי לפני כמה שבועות כאות
מחאה על ה"באלגן ששורץ כאן") וככה אני חיה עם ריצפה חלקה, קרה,
מיטה כוננית וארון, מגירות מערכת וטלוויזיה, כל היתר כבר
ארוז... אני תיכף מסתלקת מפה, ספק אם בכלל אחזור...
אם הכל ילך חלק אני עומדת לקבל סכום נכבד של כסף... ואני לא
אצטרך לשוב לכאן אלא כדי לתת חיבוק לאבא שלי שאני כל-כך
אוהבת... וגם זה רק כשהוא ימצא... הרי ברור לי שאיך שאני אעזוב
למכינה הוא יתחיל לעבוד הרבה יותר, ולשהות בארץ הרבה פחות, הוא
ואמא שלי בלשון המעטה לא ממש מסתדרים. אבל אני לא רוצה לגעת
בזה, אני לא ממש יודעת מה אני כותבת, כואב לי יותר מידי...
אני בוחרת ספרים לעלות איתי לגולן, זה קשה לבחור ספרים... אני
הרי אוהבת אותם מאד מאד... וכל אחד מהם עוטף זיכרון ילדות...
אני רוצה לקחת איתי תמונה של סבתא, אבל אני יודעת שאמא תלחם
עליהן כמו שור "זאת תמונה מקורית, זה עולה הון תועפות" אני כבר
רואה את המילים שיעופו כאן... כל חיי בתוך ארגזים, נערמים על
ריצפה קרה, הולכת על מנת לא לחזור...
עשיתי הסכם עם אבא שלי... אני לא אתן לאמא שלי את הסיפוק
ואתפנה מכאן מייד, אני אשאיר לפחות עד השנה הראשונה בצבא את
החדר שלי כאן, רוב הארגזים שאני אשאיר יהיו במחסן או בבוידם,
אבל אני אשאיר פה מיטה שתהיה שלי, וכמה דברים קטנים שיתנו
תחושה של "חדר" שאני אוכל לחזור אליו בשבתות... אבל איך
מסבירים שאני לא אחזור? איך מסבירים שאני בורחת? שאני אחזור
מתוך נימוס מתוך חובה לאבא... ושאני לא רוצה חדר פה, לא
רוצה...כבר ביקשתי מהצבא מעמד מיוחד (אני לא אכנס לזה), ואבא
יודע, זה משגע אותו לגמרי, "הרי יש לך משפחה!" יש לי משפחה...
יש לי משפחה...
יש לי משפחה?
לאגודת האנשים האלו שישובים במחנות כמו בבונקרים קוראים
משפחה?כואב...
והכל רק מגרד את בשטח, אני לא יכולה לחדור יותר עמוק, רק
במכתבים שאני כותבת לעצמי, רק בשיחות שלי עם מי שמכיר אותי הכי
טוב בעולם, רק הוא יודע, רק הוא מבין, שומע, מחבק, מלטף, מנשק
את הדמעות, נותן לי אהבה שלא תלויה בדבר... ואני זקוקה לו כ"כ,
כבר 11 שנה אנחנו יחד... עליות ומורדות, אבל עדיין יחד... הוא
אמר לי פעם "יש לי שני בתים, אחד הגרעין שלי - הוא משרת כבר 3
שנים בגרעין נח"ל - ואחד את, את הבית שלי..." בתור אחת שלא
הרגישה מעולם מחוברת, שתמיד הייתה אאוטסיידרית, שונה, אחרת, גם
בתוך המשפחה, לדעת שיש מישהו בעולם שאני כל-כך שייכת לו, והוא
חלק כל כך חזק ממני, עד כדי כך שהוא מסוגל לכנות אותי בית, היה
עבורי פלא... ומצחיק שזה נאמר דווקא תוך מריבה, כשאני הטחתי בו
שאנחנו מתרחקים, שאני לא מכירה אותו יותר, ואז הוא אמר לי;
"איך את לא מכירה אותי?, את יודעת אותי תמיד, לא משנה כמה
רחוקים נהיה, לא משנה כמה זמן לא נדבר, אנחנו תמיד נהיה קשורים
בעבותות, את הרי הבית שלי..." ואני גימגמתי, "אני מה?" ואז הוא
אמר את מה שאמר על 2 הבתים... השיחה הזאת הייתה 7 חודשים אחרי
שהלך לגרעין, ואני בתור מישהי שגדלה איתו, שנים על גבי שנים
ימים שלמים היינו יחד, לקחתי את המעבר שלו מאד קשה... ועכשיו
כשאני הולכת למכינה, הוא עומד מאחורי במאה אחוז, הוא זה שעזר
לי לקבל את ההחלטה ללכת לשם, והוא זה שאני אסע לחפש (בקצה השני
של הארץ) הכי רחוק מהגולן, כל אימתי שאצא... הוא הבית שלי, הוא
המשפחה שלי, הוא האהבה שלי... הוא החבר הכי טוב שלי, נקודה. אז
מה אם לו יש חברה אחרת, אז מה אם לי יש חבר אחר, אני והוא
עברנו אנשים, עברנו ריבים, עברנו פיוסים, עברנו הכל... ואנחנו
עדיין יחד... עם הדינמיקה הפרטית שלנו, השפה הפרטית שלנו,
הזיכרונות, והמגע... אנחנו הרבה מעבר לזה, הקשר ביננו הוא כמעט
מטאפיזי, אנחנו לא צריכים מילים כדי לדעת כמה חזק הרגש בפנים,
וכשאני באמת צריכה מישהו, הוא יחצה את כל המדינה בשבילי יבוא,
ויתן לי יד, חיבוק, נשיקה, מילה טובה או מילה רעה, וזה
יעבור... כי הוא איתי, כי הוא כאן.
בשלוש שנים שהוא שם, וגם שנה לפני שעזב, אני לקחתי תחת חסותי
את אחותו הקטנה (בייני לבינו יש 4 שנים, בייני לבינה שנתיים),
היא עברה בהמלצתי לביה"ס לאומנות שלמדתי בו... היא לימדה אותי
על רוק אלטרנטיבי מלנכולי שאי אפשר למצוא כמעט, ואני שמרתי
עליה, מעל פני האדמה, מחוברת, מזהירה אותה מסכנות צפויות...
קצת כמו שהוא היה עבורי כשאני התחלתי "להתברגן" כדבריו... בתור
ילדת טבע קטנה שהגיעה מהמושב העיר ללא ספק הייתה עבורי הלם
תרבותי, ואין ספק שהעיר עיצבה אותי מחדש ושינתה בי הרבה דברים,
אי אפשר להיות כל כך תמימים כשאתה בעיר, חייבים לצאת מהבועה של
המושב גם אם זה כואב... הוא יצא מהמושב רק כשהלך לצבא, והשינוי
בו היה מוזר ומדהים... ואני כל-כך פחדתי שאני מאבדת אותו, כי
כמעט לא דיברנו (הוא היה ועדיין כל-כך עסוק) ואז ממש בסוף
החורף עם תחילתה של הפריחה האביבית שמכסה פה את ההרים, גררתי
אותו אל היער לשיחת בכי גדולה, בה הוא אמר לי שאני הבית
שלו...
ומאז אני יודעת שכל מקום שלא אלך אליו, תמיד יהיה לי אותו,
לסמוך עליו, לאהוב, להאמין, ולדעת, שאי שם הוא נמצא... מחכה
לחזור לבית שלו.ובינתיים, המונח הזה "בית" מופנה כלפי הכתלים
הסובבים אותי, ואני יודעת שאני אורזת על מנת לעזוב, ולעזוב על
מנת לא לחזור... ובכל זאת זה כואב...
שיר של אתי אנקרי מסתובב לי בראש, אני לא זוכרת היטב את
המילים, אבל מהדהד לי שוב ושוב הבית האחרון... "הלכתי לפני
שעות, וטוב לי מחוץ לקירות, טוב לי מחוץ לקירות להתגעגע לבית",
אולי זה מה שיגרום לי להתגעגע לכאן, החיסרון... מעניין עד היום
כל פעם שנסעתי לחו"ל (וגם אם זה היה לחודשים) הדבר היחיד
שהתגעגעתי אליו היה החברים שלי... המשפחה שנשארה פה, הבית,
הכלב, כולם לא עלו בזכרוני, אלא פעם אחת בלבד.. כשהסתבר לי
פתאום כמה המסורת המשפחתית שלנו יפה... וגם זה היה לילה אחד...
אני פשוט לא התגעגעתי... אז אולי אם אלך, אם אברח, אם אצעד
מכאן הלאה, אולי אז אני אתגעגע, אותי אז אני אתחבר סוף כל סוף
אל המשפחה שלי, ולא רק אל השם שלה... אולי אז אני אצליח
לסלוח... אולי אז אני אוכל למצוא בתוך עצמי אהבה...
אבל יש לי הרבה שנים עד שכל הדברים הללו יגמרו לצוף למעלה, עד
שהזיכוך האמיתי יתחיל, ההשלמה... ובנתיים יש לי את החברים שלי,
הידידים והידידות שלי, האהבות שלי, והחיים שאני יוצרת לעצמי,
מחוץ לקירות, שאף אחד פה לא יודע עליהם... כי כבר ממזמן הרימו
מעלי וממני ידיים, כי כבר גם להם נשבר.
ועכשיו נותר רק לארוז, ולמצוא את האומץ, חלק וסופי, להתנתק.

תגובות:
נושא: Mיקי...
מאת: m w
תאריך: 21/8/01 16:54
זהו!
גמרת אותי סופית.
אני מאוהב בך לחלוטין.
אני עבדך הנאמן!
כלב לרגלייך.
הכתיבה שלך חודרת לי לעצמות בצורה מ ד ה י מ ה
כל כך עצוב.
כל כך אישי.
כל כך נוגה.
כל כך אמיתי.
עם כל שורה אני חווה על בשרי את מה שאת כותבת
אני חש בניכור מהמשפחה
באהבת אמת לידיד נאמן
בבכי מר כשהידיד המקסים שלך עוזב ומשתנה
את חודרת לכל אושיותי ומעוררת אותי לכאב
לשימחה לבכי לבדידות
לכל מה שאת עוברת
אני מכור... לכתיבה שלך
פשוט הנשימה נעתקת ממני כל פעם מחדש
וקראתי פה אלף יומנים
שלך הוא מדהים
יכולת הכתיבה שלך...
מעבירה בי צמרמורות!!!!
הפרק הזה היה מ ע ו ל ה
ויש לי איזה מליון שאלות שצצות לי בכל מיני נושאים
תכתבי לי בבקשה
M W

נושא: אני פה על דמעות...
מאת: Mיקי
תאריך: 21/8/01 20:07
אתה לא יודע כמה זה מעודד אותי להמשיך...
כמה זה גורם לי אושר לראות שזה עושה למישהו טוב לקרוא את
השטויות שלי...
אני מקבלת אותך בחום,לא זקוקה לעבדים,
אבל אני שמחה על כל קורא נאמן (כפי שהגדרת עצמך...)
אני אכתוב, לך ולכל מי שרק ירצה לקרוא,עד קץ הקיצים...
היומנאית שלך,
Mיקי

נושא: יומנאית מיומנת
מאת: mr A.
תאריך: 22/8/01 16:09
העזיבה את הקן זה הדבר הכי טבעי בעולם, לא צריך לראות בזה כדבר
רע. נכון שיהיו געגועים אבל מתרגלים למצב מהר (במיוחד כשהמצב
החדש נוח)
לא כדאי לשרוף גשרים תמיד צריך שיהיה לאן לברוח, אפילו אם
הבריחה היא מהבריחה עצמה... הידיעה שיש בית למרות הכל ועם כל
הקשיים תמיד תתן חיזוק. אפילו אם זה בית לא רצוי.
את האמת... אין כל כך מה להעיר אבל רציתי להשאיר תגובה
:-)
ושכולם ידעו שיש עוד מכור ליומן שלך, והאל יודע למה...
אולי זה באמת בגלל כושר הביטוי היוצא מן הכלל שלך.
אולי סתם יצר מציצנות חייתי...
da`lord

נושא: אני לא מאמינה!
מאת: Mיקי
תאריך: 23/8/01 2:40
אני פשוט לא מאמינה שיצאת וכתבת ואמרת, כבל עם ועדה...
אני כל-כך אוהבת אותך איש...
ואני מנסה, אני באמת מנסה לא לשרוף גשרים...
אבל זה קשה...
אבל משתדלים, בשביל אבא...
הוא שווה את זה, כל היתר...
שלוש נקודות.
תתמכר יקירי תתמכר ל`מעשיות תל-אביב` שלך...
אני כאן.
אוהבת
Mיקי

נושא: yo כנסי!!!
מאת: c-7
תאריך: 23/8/01 23:44
אוקיי גם אני מכורה!!
יש לך יומן מקסים.
באמת ...
גם אני קוראת מלא יומנים וזה עשה לי משהו...
לא יודעת מהה..!!!!!
זה קשה לעשות דבר כזה אבל אם תהיי שלמה עם זה לא יבוא אף אחד
שיאמר לך שזה לא טוב...
חזק ואמץ לך!!
:-)
שלך
c

נושא: יקירתי...
מאת: Mיקי
תאריך: 24/8/01 13:59
ממש תודה לך, אני נהנת לקרוא את כל התגובות הללו...
מצחיק אותי הוידויים של ה"מכורים"
אבל זה גורם לי כל פעם להזיל דמעות אושר מחדש,
(ואני לא צוחקת)
תודה! תודה! תודה! תודה!
מקווה שלא אאכזב אותכם...
היומנאית שלך
Mיקי

נושא: דז`ה וו....
מאת: חוחית
תאריך: 26/8/01 15:59
אוי מיקי,
לחיצה אחת על העכבר העבירה אותי קצת יותר מעשור אחורה בזמן,
כמו דאג וטוני...
הלוואי והיו לי מילים לעודד אותך ולהגיד לך שכשתגדלי תצחקי על
הכל.
מצטערת אני לא יכולה לשקר.
הייתי שם ובאיזשהו מקום אני תמיד אשאר שם.
עם השנים לומדים לסלוח, להבין מאיפה זה בא, אבל לעולם אי אפשר
לשכוח את ההרגשה הזו שיש לך משפחה אבל את הכי לבד בעולם.
משפחה ביי דפינישן. ותו לא.
כמה אני מבינה ומכירה את ההרגשה הזו שלך.
יום יבוא, ותהיי חזקה יותר, כי את מה שאת עברת לא עוברים גם לא
בגיבוש של צנחנים.
התמודדות עם נכות רגשית של אמא קשה יותר מכל אימון פיזי
מפרך...
מה שאני יכולה לאחל לך זה שהסליחה תגיע אלייך מהר ממה שהיא
הגיעה אליי.
כי רק ביום ששאבתי כוחות לסלוח, מצאתי כוח להמשיך. תהיי חזקה.

חוחית (מגיוועצ`...)

יומן: יום שבת, 25 באוגוסט 2001.

1:20 לפנות בוקר; אי שם בצפון הארץ; אני מתפוררת.
בא לי לירות במישהו... נשבעת, שעה אני מחפשת פה חתיכת נייר
מזורגג... כוס אמק מספר טלפון שתקוע על חתיכת נייר... ודווקא
עכשיו כשכבר יש לי אומץ ואני עצבנית מספיק כדי לדבר עם זר
מושלם, דווקא עכשיו חתיכת הטלפון נעלמת לי...
נמאס לי! נמאס לי! נמאס לי! נשבר לי! אני רוצה לצרוח! אני רוצה
לשתות! כל הדואר על הזין שלי, בשביל מה המציאו דואר רשום, אם
אח"כ צריך לתבוע להם את התחת??? בני זונות איבדו לי את החיים
בדואר! בא לי לזרוק עליהם סלע לפוצץ להם את הדוכנים האדומים
והמקסמים שלהם שילמדו לשרת אנשים כמו שצריך... בשביל מה משלמים
להם???
פעם קודמת המפגרים הללו שלחו לי חבילה ששלחתי חזרה אלי (
הפקידה המפגרת הדביקה ת'בול בצד הלא נכון) מזלם, שהם שלחו את
זה אח"כ על חשבונם... והפעם הם מאבדים לי חצי חבילה ר - ש - ו
- מ - ה אי שם בדואר...!
אני מוציאה ת'נשמה שלי החוצה, בוכה כמו תינוקת... ונשבר לי,
אני רוצה מקום בטוח, אני רוצה מקום מקלט... אני רוצה לנשום ולא
לפחד מהדבר הבא שיפול עליי...
היה לי חצי שבוע שמח חצי שבוע עצוב, והכל במיקס, ומעורבב,
ומבולבל, כמו איזה קוקטייל, שאתה לא יודע בסופו של דבר אם הוא
טוב או רע... אם תקיא, או תכנס להיי.ראיתי את הגבר שלי...
להרגיש את הידיים שלו עלי עשה לי כל-כך טוב... התגעגעתי אליו.
אבל למה כל-כך קצר, לכל-כך מעט זמן... כמה שעות וזהו, וגם זה
באמצע מסיבה... כשכולם מסתכלים.בכלל כל תל-אביב הזאת נמאסה עלי
לגמרי, עיר מטונפת, מחייכת אלייך כמו זונה ומספיקה בדיוק לכמה
שעות... לא יכולה להסתובב שם יותר, לא שכאן יש לי יותר מידי מה
לעשות... לפחות שם יש לי אנשים טובים, חברים וגבר, אבל למה
לעזאזל בתוך כל הערפיח הזה???
אני עולה לגולן, אני צריכה להרגע, שקט שם, ירוק שם, יש שם
אוויר, ואנשים שאם אני ארצה או לא ארצה יהיו תקועים לי בתחת
24/7 והם יהיו החברים הכי טובים שלי שנה שלמה או לכל החיים, או
מה שלא יהיה, ואני צריכה להכין את עצמי לאין פרטיות הזאת
לאי-שקט/ שקט המטורף הזה שאני נכנסת אליו.
אני לא יודעת את מי בא לי להשמיד קודם, את הדואר, את נלי
פורטדו (תפו"א מיובש) או את גלגל"צ... מה זה חוסר היכולת הזה
שנפל עלי? אפילו לסגור את אריק איינשטין שמיבב לי על איזה
תאונת דרכים שקרתה עוד לפני שנולדתי אין לי כוח.
אני מעוצבנת, אני כועסת, אני אבודה, אני לא מוצאת את עצמי, אני
לא רואה את האושר שיושב לי מול העיניים...
אני רוצה לחזור להיות ילדה קטנה, והייתי כל-כך בוגרת כל
השבוע... ואתם יודעים מה? נמאס לי! נמאס לי! נמאס לי!!! שילך
להזדיין העולם. שילכו להזדיין כולם... אני אשב לי בבית ואבכה.

תגובות:
נושא: לא יעזור לך הרבה אם תבכי...
מאת: A-19
תאריך: 25/8/01 17:59
למה לך סתם להתעצבן??
נכון שלפעמים בא שכולם ימותו.. ומה זה יתן לך?
כלום לא?
שימי זין על כולם.
ואת הדואר.. תתבעי מהם פיצויים מהנבלות.
ביי!

נושא: צאי מהסרט...
מאת: ורטיגו
תאריך: 25/8/01 18:32
את חייבת לצאת מהסרט הרע הזה שאת עושה לעצמך...
תפסיקי להתלונן ולבכות ואם רע לך אז קומי ותשני את העולם
שלך...
אם לא טוב לך בת`א אז קומי ועזבי אותה...
אבל גם בכפר לא ממש טוב לך
אז את חייבת להחליט איפה טוב לך ומה את רוצה מהחיים האלה...
"בכי לא יעזור"...
את חייבת לעצמך את התשובות הנכונות...
התשובות שרק את יכולה לתת לעצמך...
ותתחילי לחייך לעולם...
כי לא הכול שחור... :)

נושא: את מאבדת עשתונות...
מאת: Mr. A.
תאריך: 26/8/01 3:52
כבר חושבת על שתיה, אומנם מילה אחת לא משמעותית בתוך מכלול
המילים הטעון הזה, אבל ככה זה עם שתיה.. לא מייחסים לה חשיבות
ולפני שמרגישים.. הופ הכל חוזר.
חבילות בדואר אני מאמין שאפשר למצוא, אם לנו הצליחו להחזיר
מטען שנשלח בטעות למדינה אחרת , חייב להיות איזה מישהו שאחראי
על חבילות בדואר.. לא?
לפחות תשארי אופטימית. או כמו שדודה שלי תמיד אומרת
"תתקשרי ותבררי"

נושא: לא ... רק לא לבכות...
מאת: m w
תאריך: 26/8/01 10:18
למרות שבכי משחרר והמון... לדעתי יש לך כמה פתרונות.
אחת - הדואר, אין בעייה - יש לי פיתרון מ ק ס י ם
תעשי עליו חרם!!! לעולמים
יש דבר שניקרא שירות שליחים
זה יותר אמין בהרבה - וזה יותר מהיר
וזה אולי עולה עשרים שח במקום 2 שח אבל זה שווה!!!
במיוחד לדברים חשובים!
אני חושב שאת מה שאבד - לא תמצאי
אבל הוא גם לא יפול לידיים לא נכונות - לדעתי הוא ישאר לו
איפשהו בסניף דואר אלמוני!!!
בקרוב את תצאי לצפון וזה יכול להביא את השינוי הרצוי
אולם יתכנו גם אכזבות מהשירות הצבאי
ואני רק מקווה שאצלך הוא יהיה מקסים
ולדעתי צריך חבר או שתיים בסביבתך הקרובה
זה יעזור מאוד לפעמים
אני מתכוון לאלו שיבואו עכשיו ברגע זה
להרגיע אותך ולפנק אותך.
כולנו רוצים להיות ילדים קטנים לפעמים
גם לי זה קרה לפני שבוע
ואני קצת יותר גדול ממך.
את כותבת מקסים חמודה
אז תעלי חיוך על הפנים , בסדר?????
אהבתי את הקטע של אריק איינשטיין והתאונההפלת אותי
מצחוק...:-)
השמיעה המוסיקלית שלי כל כך דפוקה
שאני שומע את הפרסומת המזויינת הזאח 5 פעמים ביום
ובכל זאת לא מזהה שזה פאקינג אריק איינשטיין!!!
אולי אם תקראי את מה שכתבת שוב... זה יצחיק גם אותך
מכור לכתיבה שלך
אל תפסיקי

נושא: סתם הערה קטנטנה ולא שייכת...
מאת: nutella
תאריך: 29/8/01 4:11
היי מיקי :)..
למרות מצבך הנפשי המעורער זמנית..
ולמרות שאני אוהבת לקרוא לפעמים מה שאת כותבת..
אני חייבת לומר ולהעיר לך..
יקירתי:נלי פורטדו ל---א תפו`א מיובש!!!!!!!!
אני מצטערת לאכזב,היא זמרת מקסימה,יפהפיה ויש לה דיסק עם שירים
יפהפיים שלא לדבר על המילים.
ו2 הלהיטים שלה שמושמעים ה-mtv ממש לא משקפים את יכולה
המוסיקלית.SORRY !!
ולא,אני לא מעריצה שלה..
ביי.. :))

יומן: יום שני, 27 לאוגוסט 2001.

סוג מסויים של יתמות
ושוב חוזרים מת"א, רק שהפעם אין חיוך על הפרצוף, אפילו לא קצה
של אחד... כל ההיפ-הופ שבעולם, כל הדיסקים האפשריים שחזרו איתי
משם, לא ירפאו עכשיו את הכאב שעובר לי בלב "Mיקי מתרגלת לחיי
האהבה שלה"... לצחוק או לבכות?
מאז ה16.6 אני איתו... מאז הבגרות האחרונה שלי. חודשיים ומשהו.
והיה לי כל-כך טוב, וכל כך קשה. להתגבר על כל מה שעבר עלי על
ההוא, להפתח מחדש, להאמין, לגלות, ואת הכל עשיתי... ושוב אני
משלמת על זה ברגשות שלי... המון ריבים היו לנו בזמן האחרון,
והרבה התפייסויות. ועכשיו אנחנו שוב בפרשת דרכים לחתוך או
להשאר, ולשרוד את כל הכאב... אני רוצה אותו. הוא עשה לי כל-כך
טוב... מילא לי את הלב, את הגוף, את הסקרנות הטבעית שלי. הוא
היה לי ידיד, ומאהב... ואני הייתי "המאהבת הלטינית שלו" כך קרא
לי ברגעי חיבה... ועכשיו?
למה זה כל פעם מסתבך לי? למה זה כל פעם נשבר, מתפורר לי בין
הידיים... ואני ניסיתי באמת שניסיתי, לשחק לפי החוקים שלו,
שלי, לתת את המרחב, ואת השקט, ואת הסערה, ואת הלהט, והטירוף
שבביחד...
ושוב... כואב לי.
מה יש בי שאני מוקד לכזאת הפכפכות? איפה הזמנים שהייתי מתאהבת
בהם מעל כל הראש? נותנת את עצמי, את כל כולי, ועורגת לאהוב/ה
שלי... שאהבה הייתה ממלא את חיי, שלא יכולתי לנשום בלי החיבוק
והליטוף האוהב, מתי הפכה זוגיות בחיי לכלי שיגרום לי להרגיש
טוב עם עצמי? מתי הפכה המיניות שלי לכלי שרת בידיי? אהבה זה
הדבר הכי  נפלא שאי פעם קיבלתי... ואני לא מצליחה למצוא את
עצמי חזרה, שוקעת, טובעת ומתמלא באהבה... הכל נגמר לי לפני
שבאמת אני מרגישה משהו, ואולי אני זאת שהורסת במכוון? ואולי
אני מפחדת לאהוב שוב? הרי עברה יותר משנה מאז נפרדתי מהאהבה
האחרונה שלי... ששברה לי את הלב לחלוטין, ומאז אני ככה, לא
באמת נותנת לגעת בי... ואולי בגלל זה אני עם בנים, כי לבנים
הרבה יותר קשה לחדור לי פנימה (ללב) מאשר לנשים, בנשים יש משהו
טוטאלי... ובכלל אהבה היא דבר טוטאלי... ואולי אני מפחדת
מהטוטאליות הזו, מההתמסרות המלאה. ובגלל זה אני נופלת. ונשברת
שוב ושוב.
אז מה בעצם קרה איתו? אני לא יודעת אם זה נגמר, אני יודעת
ששנינו צריכים הפסקה, שנינו מחפשים אחד מהשני דברים שונים, ועד
שלא נתאפס על עצמנו אי אפשר שנהיה ביחד... כי כמה שטוב ה"יחד"
הזה, כך הוא רע ומעיק, ומציק ומכאיב, ולו אין זמן בשבילי, ואני
פשוט לא יכולה לשבת בחיבוק ידיים ימים שלמים ולהתגעגע, געגוע
זה דבר כואב... ואני מפחדת מהכאב הזה, כי אני מפחדת מאהבה.
אני לא מבינה מה אני כותבת עכשיו, אבל זו כנראה האמת...
אחרי מגע של אהבה מלאת געגוע חדירה למקומות הכי עמוקים של הגוף
של הנפש, ואמת שנחשפת וריב, וזיון של כעס שבאמצעו חיבוק והרבה
דמעות נשאר רק השקט בייננו, במיטה שהתהפכנו בה לילה שלם,
והשעון צילצל והעיר אותי, ללבוש את הבגדים ולנסוע... חזרה
לצפון, אל השום-מקום בו אני חיה... אל הריק בו אעביר את
חיי...
אני לא יודעת מתי תהיה הפעם הבאה שאראה אותו, מתי הפעם הבאה
שנדבר, אם בכלל... אבל המילים האחרונות שאמרתי לו היו "אני
שלך"... ואני באמת כך, שלו. שלו. שלו.
ושלי.
האם זה נגמר? אני לא יודעת... זה עוד לא סגור בעיני, ויש הרבה
קצוות פתוחים, או פרומים, או לא יודעת איך להגדיר אותם, השאלה
היא, אם כשמחברים את הכל, האם השלם הוא אנחנו, ואם זה אנחנו,
האם זה אנחנו לבד, או ביחד... לאן כל זה מוביל? לאן? לאן?
לאן?
והיה לי כל כך טוב בתל-אביב בחודשים האחרונים, למדתי מהעיר
הזאת המון, הקצב שלה, הדינמיות שלה, הססגוניות, העירנות,
הבעטנות הנשכנית, המסיבות, המתירנות המינית, החופשיות, הזרימה,
האור הגדול, האנשים, המוסיקה שמלווה אותך לכל מקום... אבל העיר
הזאת באחרונה החלה לעשות לי רע, ממש רע. האלכוהול שהגיח מתוכה,
שבלעתי אותו בשקיקה, האנשים שפגעו, האנשים שניצלו, הרעש שאינו
פוסק, הערפיח, הטרמפים הבלתי נסבלים שחושבים שהכל אפשרי, חוסר
השינה, האוכל המהיר, המים האסורים לשתייה, העברית הקלוקלת
והסלנג הטיפשי, וחוסר השקט הזה... איכשהו אני יוצאת מובסת
וחבולה... אולי אני באמת ילדת כפר, שעוד לא התרגלה לעיר, בטח
שלא לעיר הגדולה... ואולי באמת טוב שאני חוזרת לצפון, ואפילו
מצפינה עוד יותר... לאנשים אחרים, לשקט אחר, לסוג אחר של
התמודדות... לסוג אחר של חיים.
אבל אני עוד אחזור לת"א אפשר לומר שהתמכרתי אליה, מאז פגשתי בה
לראשונה (בחיי הבוגרים) אי שם בגיל 15 היא הקסימה אותי... משכה
אותי, ושוב ושוב חזרתי אליה, וגיליתי אותה כל פעם מחדש... כל
שנה מאז אני מתבוננת בתל-אביב אחרת, כל שנה היא נותנת לי משהו
אחר, פעם אהבה, פעם מקלט, פעם רעש שיחפה על הריקנות הפנימית,
והשנה היא נתנה לי מוסיקה. הרבה מוסיקה. גיליתי דרכה עולמות
חדשים, נכנסתי דרכה למקומות שלא הייתי בהם מעולם, והתאהבתי...
ואת המוסיקה הזאת אני אקח איתי לכל החיים, יחד עם כל מה שבא
איתה, שזה בגדים, ואנשים, ואינטרנט, ואהבה גדולה גדולה
ומחודשת... לדברים שהכרתי כשהייתי ילדה קטנה ונשכחו ממני עם
חלוף השנים, שחזרתי אליהם עם תחילת ההתבגרות ונעלמו אל תוך
הרעש הגדול של חיי, והשנה ת"א העניקה לי אותם חזרה... העיר
הגדולה והעצומה הזאת. כל פעם שאני עוזבת אותה אני מסתכלת עליה
בערגה... תמיד יש עוד משהו טוב שמחכה לי... ובגלל זה אני
חוזרת, כדי לגלות את עצמי מחדש, כדי לגלות את העיר הגדולה, עד
שהיא תבלע אותי שוב, עד שאני שוב אברח ממנה, כי אני לא ילדה של
עיר, אני לעולם לא אוכל לחיות שם חיים שלמים, מלאים, לכל
החיים, אני לעולם לא אוכל. והרומן שלי עם תל-אביב הוא רומן
במשכים.
אני לא יודעת מתי יהיה הפרק הבא... אבל אני יודעת שבסוף השבוע
הזה אני אפרד ממנה לשלום, במסיבת השקה גדולה לדיסק שאני מחכה
לו כבר זמן רב. ומי יודע מתי אחזור, ומה תביא לי תל-אביב בפעם
הבאה שאפגוש בה. אולי עד אז אהיה כבר שחקנית, אולי אז אטייל בה
על מדים. אין לדעת...
ובקשר אליו, אני לא יודעת. אנחנו נקח את הזמן שלנו. אני אחכה
לראות מה יביא עימו היום... בנתיים אני צריכה להרגע קצת. הרבה
תלאות עברו עלי... הגיע זמן לנוח. כל החופש הזה היה בלאגן אחד
שלם. מצד אחד טוב שהיה, ומצד שני הידד שנגמר. פרק חדש בחיי
מפציע, פרק העצמאות, ואני לא כל כך בטוחה שאני אסתדר איתו,
לבד.

תגובות:
נושא: מיקי, את בנאדם יקר
מאת: מושיקו כהן, ביפ
תאריך: 27/8/01 14:37
סתם רציתי להגיד לך

נושא: מקסים ומטריף ועצוב וכביר...
מאת: m w
תאריך: 27/8/01 14:41
בתגובה לפרק הקודם ביקשתי ממך לא להזיל דימעהכי לא אוכל לסבול
את העובדה שאת בוכה לך
למרות שהבכי הוא משחרר וטוב...
כעת.... אני בוכה.
ואני צריך לצאת מפה לפני שמשהו ישים לב ויראה
שלך
M W

נושא: הזדהות יתר
מאת: psycho girl
תאריך: 27/8/01 18:58
ואיי..
אני קראתי את כל הפרקים של היומן..
ולפעמים אני כל כך מבינה אותך..
כל פרק אני מרגישה הזדהות מוחלטת,זה ממש מוזר..
את כותבת מדהים לאללה את סוחפת את הקוראים למחשבותייך ,לחייך.
לפעמים אני מרגישה שאין מישהו שיזהה איתי ואני אזדהה איתו,
במחשבות הפרטיות,
בבלאגנים שעוברים בראש
ועם הקריאה של היומן שלך נתנה לי הרבה
הבנתי שי עוד `מתוסבכת` כמוני,
במובן הטוב כמובן..
שיהיה לך בהצלחה,
מכל הלב...
ביי אישה...

נושא: כל פעם שאני...
מאת: Mיקי
תאריך: 27/8/01 19:48
מקבלת תגובה לאי-מייל שלי, או כאן, שאני רואה בה שיש מישהו
שהיומן שלי תורם לו במשהו, ולו רק בדרך הקטנה ביותר, זה עושה
לי טוב...
ואני שמחה שיש מי שקורא, ויש מישזה עושה לו טוב.
לי זה עושה טוב לכתוב,
ובטח שעושה לי טוב לקרוא תגובות כמו שלך.
ממני
Mיקי

נושא: מיקי - הלחלוחית בקצה בהעין שלי זה בגללך.
מאת: tomoshe
תאריך: 28/8/01 3:15
מודה, התרגשתי - לא כל כך ממה שקרה אלא מאיך שתיארת את זה - את
בטוחה שאת רק בת שמונה עשרה? יש לך תובנות בוגרות בהרבה לגילך,
וכתיבה שגורמת להזדהות עמוקה.המון אהבה ואושר,תומאס.