הבוקר הגיע.
ניצוצות של קרני אור ראשונות בוקעות מתוך תריסי החלון,מרצדות
על רצפת החדר. הריח של היום החדש, וקול צפצוף הציפורים, אשר
קמו עוד בשחר הבוקר, ממלא את חלל השמיעה. צינת הבוקר מכה בך
לפתע, ואתה מתעטף בשמיכה, רוצה לשמור את הרגע לעד, חושב על עוד
יום שיגרתי, שהולך לעבור כמו קודמו, אך בשינוי אדרת קטן.
בגדול, כל יום הוא אותו דבר, נמאס. צריך להעריך יותר את מה
שיש, כזה בוקר אין במדינות רבות. אז במקום לצאת אחוצה, לשאוף
אוויר, להתחמם בקרני השמש. מה אני עושה?, דואג לכבות את השעון
המעורר, ולהמשיך לישון. איזה בזבוז.
קם לפתע. מוריד בפראות את השמיכה מעליו, לוקח את שעונו, ויורד
מטה במדרגות. עכשיו שום דבר לא יחזיר אותו למיטה.
היום עבר. גם כן יום, מה כבר קרה?, כלום.
אותו דבר, אותם אנשים, אותם מקומות, אולי עדיף לא לחשוב על כך,
להתייחס אל זה כמובן מאליו, זה חוסך הסתבכויות מיותרות, כדאי
הפעם להשאיר את ההתחכמויות הפילוסופיות בחוץ, ככה זה, וככה זה
יהיה.
הגיע אחר הצהרים.
"בוא לשחק כדורגל", הוא אומר לו, והנ"ל מסכים.
השיעמום כבר מתחיל להשתלט עליו, זה מתחיל בזה שאין לו מה לראות
בטלויזיה. אבל כל יפה נפש יודע שיש דברים יותר מועילים לעשות
במקום. "שיבושם להם", הוא אומר, ולוקח את הכדור , אשר מונח על
המרפסת מאחורי הבית.
כל יום אותו דבר. לוקחים כדור, הולכים אל חבר, משחקים,
ומשחקים, עד שנמאס, לא קשור לעייפות, פשוט נמאס, או שהחבר,
ממציא תירוץ כדי לבדוק במראה את הנזק שנגרם לתיסרוקת שלו במהלך
המשחק.
הוא בשער והחבר בועט.
הכי כיף להיות בשער, אבל הכיף תלוי בכמה דברים.
דשא מלא ורך. חובה חובה חובה, כדי לזנק צריך יותר מאומץ
מינימלי ורפלקסים מהירים. צריך גם אווירה.
את האווירה נותן דשא ירוק ורק, בלי קרחות באמצע, ובלי אדמה
קשה, שרק תקשה על הזינוק, ותגרע מן המשחק.
הדבר השני הוא כדור.
יש כל מיני כדורים, ודווקא הללו שנחשבים לטובים ביותר, הם האלו
שהייתי מוותר עליהם בלי מחשבה מוקדמת. הכדור צריך להיות מעור,
לא מנופח לגמרי, ושחוק. לא כדור פלסטיק, ולא כדור עור שעומד
להתפוצץ.
מסיימים לשחק. לוקחים את הכדור ויורדים חזרה לבית. שוב פעם, לך
תמצא עכשיו מה לעשות. הולכים אל הבית שלו כמובן, כי הבית שלך
כבר נדוש. והבית שלו?, בדיוק אותו דבר, אבל זה לא משנה, העיקר
שזה לא שלך. מיציתי את הבית שלו, הולכים חזרה הבייתה, כי בית
יש רק אחד, שהמבין יבין.
מחכים. בשלב הזה אתה כבר רעב.
אומנם אכלת, אבל לא די בזה כדי למצוא שובע.
הארוחת ערב. יש משהו טוב בארוחת ערב, לפחות אצלי. היא משאירה
מקום לדמיון, אף פעם אינך יודע מראש מה יהיה לאכול, וכל פעם
לאחר שאתה חוזר לבית, אתה מגלה אחת משני האפשרויות.
או שאמא הכינה משהו מיוחד, או שלא.
לרוב יש משהו מיוחד לאכול, וזה מה שהופך את ארוחת ערב
למעניינת.
אבל לא תמיד, לפעמים זה מתחיל להיות נדוש, כמו כל דבר שגורסים
יותר מידי, ארוחת הערב, מעניינת ככל שתהיה, מפסיקה להלהיב.
ארוחת ערב נגמרה. כמו לכל דבר שאתה מחכה לו בצפייה ארוכה, יש
סיום לא מספק. זה נגמר לבסוף, ואתה לא מבין על מה היה כל הרעש
שאתה עצמך יצרת.  זה הסתיים, נגמר, פיניטו, ועכשיו ממשיכים
הלאה.
תוכניות הפריים טיים. תלוי המצב הרוח, ובסוג התוכנית.
לרוב, אולי תמיד. אני רואה סדרה רק בתנאי שהיא קומדיה, עזוב
שתהיה תת רמה, או לא מצחיקה, אני מוצא את ההומור איפה שאמור
להיות.
הוא יושב על הספה, במקרה ויש תוכנית קומית, הוא בא בלי ציפייה,
כדי לא להתאכזב, ואז מגיעות הפרסומות, הוא מסתובב כמו פורפרה.
חמש דקות שהולכות לאיבוד סתם, אז מה אם הם צריכים להרוויח כסף,
אותי זה לא מעניין, מצידי שיעיפו את הערוץ הזה לכל הרוחות, אני
לא תלוי בו בכלום. עוזב באמצא את התוכנית, אני והעקרונות שלי.
פעם אחת הייתי בדרום, הייתי צמא עד מוות, היה שם קיוסק,
ובקיוסק היה קולה, קרירה, צוננת, נוטפת מים, כמו שאני אוהב.
הסתכלתי על המחיר.
קיבינימט. שמונה ש"ח לפחית עלובה, זה שהם במקום נידח, זה לא
אומר שמותר להם להפקיע מחירים, "אני לא הולך לקנות אצלם, אני
לא הולך לעזור להם להתקיים על חשבוננו", כך אמרתי לעצמי
והסתפקתי במים.
זה לא שאני קמצן, אני מוציא הרבה יותר כסף, על דברים פחות
שימושיים, אני גם לא עקרוני ביסודי, הוא פשוט שונא שהופכים
אותו לפראייר, אומנם לא ברישמיות, אבל בעקיפין, אני
"הפראייר".
מצחיק. עכשיו שאני נזכר לא אמרתי כלום על הלימודים, וזה במקרה
שאין חופש. שיש חופש, זה הרבה יותר מורכב, וגם זה תלוי באורך
החופש, אם הוא קצר, אז הוא יהיה רב גוני. אם ארוך, הוא יהיה
משעמם ושיגרתי, וגם זה הכללה די צולעת, בואו נגיד שיש ויש.
הלימודים. אין הרבה מה להגיד עליהם, זה יהיה נדוש להגיד שהם
משעממים, ויומרני להגיד שהם מעניינים. לימודים יכולים להיות
הכל.
אפילו אם הבנת את הקטע בהם, ואפילו אם יש לך שכל, ואם אתה אוהב
להרחיב אופקים, ויש לך מליון תחומי עניין שכוללים את תחומי
הלימוד בבית הספר, עדיין הם יכולים להיות משעממים, האנדרנלין
צונח לאפס, וכן גם כוח הריכוז. לפעמים זה מעניין, לפעמים זה
לא. הלימודים זה הכל, ולא כלום. הם פשוט מתחילים, ולרוב אתה
כבר לא יכול לחכות שיסתיימו.
כמה בן אדם נורמלי יכול לשבת, ולעשות רק פעולה אחת עיקרית?.
להקשיב. עזבו את הקטע של הכתיבה והדיון, הם נועדו רק כדי
להרשים מורים, כדי לתת הוראה כללית כזאת, כדי שתגיע לכולם,
לאלה שיכולים בלי, לאלה שאפילו זה לא יעזור להם, ולאלה שזה כן
עוזר להם, הרוב.
אז בשביל לא להיות יוצא מן הכלל, אתה נותן למורה הרגשה של
עניין בשיעור, והשתתפות כללית. אתה לא חייב לו כלום, שוב דין
וחשבון, אבל עדיין, אי אפשר לקבוע דבר כזה, יש ויש, זה כל מה
שיש לי להוסיף.
דבר אחד אחרון. אני ממש לא עצוב שהלימודים נגמרים, ובכלל כל
העסק של הלימודים, תלוי באופי שלך. יש כאלה שאוהבים לחשוב, ויש
כאלו שאוהבים לעשות. אני עשיתי שילוב של שניהם, אז כמה אתה
יכול לשבת על התחת ולהקשיב, אפילו אם זה מעניין, לי יש סף
שבירה, לי וגם לו.
הוא יוצא אחוצה לפתע. הוא מבין.
הוא חושב שהוא ספונטני, ככה פתאום לנעול נעלים, ולצאת אחוצה,
ולהתחיל לרוץ לכיוון השדות, בחושך מוחלט. מה הטעם?.
את מי אתה רוצה להרשים?.
הוא רץ במהירות, נותן הכל, מתרכז בריצה, ולא בהשלכות, הוא רוצה
לשנות, רוצה משהו אחר, רוצה עוד חוויה לספר לנכד על כוס תה.
הוא מגיע לבסוף, הבית לא רחוק מהשדות. מה הוא יעשה עכשיו?.
הגעת עד הלום, מה תעשה?, תשכב כמו מפגר על העשב ותספור
כוכבים?. היה עדיף לך כבר להשאר בבית, שם חם.
עזוב אותי מהשטויות שלך, כל העסק האובסיסיבי שלך בלהיות מיוחד,
או ססגוני, או איך שלא תקרא לזה. אתה כמו כולם, בעולם שלא
ישתנה בשבילך. אתה לא מיוחד, קיבינימט.
הוא לא מקשיב. יושב על העשב, חושב מה לעשות, האם לחזור?.
"חס וחלילה", הוא אומר לעצמו, ומשיב.
"יש לנו עולם כל כך גדול, אך עדיין כל אחד מוצא לו פינה משלו
ומסתגר בה, היא יכולה להיות קטנה, יכולה גם להיות גדולה, אבל
היא עדיין סגורה. האופי סוגר אותה, האופי האנושי. ספונטניות,
ככה הם קוראים לחריגה מגבולות הפינה, אבל שום חריגה, ושום
חציית גבול. אתה עדיין כפי שהיית. אני מודע לכך, שאני נמצא
בפינה, אך בפינה יש גם פינות, ובמקום להדחק לפינה הקטנה ביותר,
אני משוטט בתוך עצמי, רוצה לבדוק את הגבולות, מה אני יכול
לעשות עם מה שיש לי".
הוא מביט בחושך שמשתרע עד אין סוף. הוא נזכר שלא לקח בגדים
חמים, להגן מרוח הכפור שמכה בגופו כמו מליוני שברירים של קרח.
הוא מתכרבל בתוך עצמו, חושב על חייו, על דלת ביתו שסגר מאחור,
על כך שהוא מבין יותר מידי, שקוע ברחמים עצמיים. מעורר רחמים
ממש.
"תקום כבר", אמרתי לו, יושב כמו אידיוט בחוץ. חתיכת נקבה, תיכף
הוא יתחיל לבכות לי. "תקום, תחזור הבייתה, כאילו שום דבר לא
קרה, אתה שולט על זה, למה למרר את חייך?, זאת לא שאיפה".
לפתע קמתי, הסתכלתי בכוכבים, היו כל כך הרבה, פרוסים על כל
השמיים.
ואני אחד מהם, אחד בודד, שאורו הולך וגווע, הולך ונעלם. ומי
יזכור אותי?, מי?. אני סתם כוכב, בלי שם. כוכב שילד מסתכל
בשמיים ומצביע, מצביע על כולנו, אבל נותן הרגשה כאילו הוא
מסתכל רק עליך.
נותרו לי שעתיים לחיות, לפחות כך אני חושב, אני כמעט בטוח.
"רציתי להתבודד. אתה מבין עכשיו?, להעלם בלי להשאיר עקבות".
אז מה אם נותרו לו שעתיים לחיות, וגם זה לא ממש הגיוני.
"למה אתה לא בבית חולים?, אם אתה הולך למות". אמרתי לו, מנסה
להוכיח לו שהוא טועה.
"אמונה", הוא אמר לי ושתק.
סוף סוף הבנתי. הבנתי והנחתי לו לנפשו.
הוא ישב שם שעה לאחר שהתבונן בכוכבים, לא דיבר ולא זז. שיניו
חרקו מן הקור, אך הוא ניסה להסתיר זאת, להסתיר זאת מן הכוכבים.
עוד מעט ואצטרף אליהם, אהיה איתם, בייחד, במקום אחר.
קמתי לבסוף. השפלתי את ראשי, לא רוצה לראות עוד כוכבים, האור
מסנוור. חושך לא חושך, מן יום שכזה, יום שהולך ונגמר. נגמר
ולעולם לא יתחיל.
"תפסיק", אמרתי לו.
"תפסיק להיות פסימי, על זה אתה חושב?, על המוות?".
אני לא מבין אותו. הוא היה יכול להפוך את חייו לשמחים,
למאושרים.
למה לו לבכות על צער שלא קיים?, לפעמים אני חושב שהוא משוגע.
המשכתי ללכת. אם רצוני לשקוע ברחמים עצמיים, מה זה עניינו?.
נראה אותו שיש לו רק שעה לחיות, רק שעה אחת.
נזכרתי בשעון, התבוננתי בו. השניות עברו, הדקות חלפו להן מזמן.
השעון הראה - "עוד שלושים דקות לסוף". הוא חייך אלי, צחוק של
לגלוג.
הורדתי אותו מידי, ומבלי להפרד, זרקתי אותו אל החושך, והוא
נעלם.
תחושה של אי ודעות עברה בגופי, מה הוא יעשה עכשיו?.
המוות יבוא במפתיע, הוא לא ידע מתי, מתי בדיוק, אם בכלל יש
מוות?.
"זה לא משנה", הוא אמר לי, "עם שעון ובלי שעון, אמות בכל
מקרה".
הוא התחיל לרוץ חזרה. עבר על פני השדות, הגדרות, הבתים, עד
שלבסוף יכל לראות את האור הזהוב הבוקע מחלון ביתו. הוא המשיך
לרוץ, כאילו מפלצת איומה בעקבותיו, כאילו המוות רודף אחר צילו,
תמיד מאחוריו, לא מרפה לעולם. הוא הרגיש כאב חד בכתף, נעצר.
התבוננתי בכתף, היא כולה הייתה מכוסה דם, האם זה הקץ?.
הרגשתי בחילה לפתע, הכאב היה חד מנשוא. הסתכלתי מסביב, מה גרם
לשריטה?, היה זה השיח. שיח הורדים של השכנים, בולט מן המדרכה.
ובחושך, אין רואים אותו, בייחוד אם אינך מרוכז. החלטתי
להתנקם.
"הרי לך", צעקתי אל השיח, כאילו היה בן אנוש. ניגשתי אל אחד
הענפים, וקטפתי ורד. ידעתי שברגע שאקטוף, הורד ימות, כמו הרגתי
אחד מילדיו של השיח, נקמה כתשלום על הכאב שבא לפני הזמן.
לקחתי את הורד ביד, ורצתי הבייתה, כדי לנקות את הדימום, כאילו
זה חשוב?. הרי בסוף זה לא ישנה, כל הכאב יעלם.
פתחתי את הדלת בקושי, הייתה לי רק יד אחת פנויה, ואותה יד
החזיקה את הורד. עם קצות האצבעות משכתי את הידית, והדלת נפתחה,
"מה תגיד אימי?, היא בטח תיכנס להיסטריה", אמרתי לעצמי כמילות
"עידוד".
הוא נכנס הבייתה, שוב היה חם. כולם כבר ישבו לאכול.
הכאב נעלם, הוא הסתכל על כתפו הימינית, שום חתך ושום דם, כאילו
מעולם לא קרה כלום. אולי הוא הוזה?. הזיות שלפני המוות, אך
הורד עדיין היה בידו, מי יודע כמה זמן נשאר לו לחיות?. הוא הלך
מספר צעדים, ראה את משפחתו יושבים כולם על הספה, רואים
בטלויזיה מנחה אחד שחושב שהוא מלך העולם, ממש מצחיק, גם כן עוד
אחד שקיבל מקרופון ומתנחמם שיש לו מתנה מהשמיים, שהוא מיוחד
יותר מכולם.
הוא עלה למעלה במדרגות, ציפה שיגידו לו משהו, אך הם אפילו לא
הסתכלו, כאילו מעולם לא נכנס. הוא בחר להתעלם.
עלה למעלה, ופתח את דלת חדרו. ריח קטורת חריף מילא את נחיריו,
הוא תהה על כך, מעולם לא היה לו קטורת, ומה זאת עושה כאן?.
אולי עוד הזיות?. הוא נכנס פנימה, סגר אחריו את הדלת, את הקשר
האחרון לעולם.
מוזיקה החלה להתנגן, אך לא הייתה זאת מוזיקה שמחה.
מוזיקה למתים, אופרה שקטה, אך אם זאת צורמת ובלתי נסבלת, עולה
לגבהים ויורדת, בלי סדר.
הוא כיבה את האור, ניגש את מיטתו, נשכב עליה, בלי שמיכה, וסגר
את תריסי החלון. האופרה המשיכה להתנגן, רקוויאום רק בשבילו.
הוא הניח את ראשו על הכרית, הצמיד את הורד לחזהו, ועיניו עדיין
היו פקוחות, רואות רק חושך.
היצירה עמדה להסתיים, הנה בא האקוד האחרון, הפרוזת סיום
לחייו.
הזמרת החלה לעלות את קולה לשחקים, הוא הרגיש צמרמורת בכל גופו,
ניסה להשאיר את עיניו פקוחות בכוח, להתנגד למובן מאליו.
המוזיקה החלה להחלש.
הזמרת הורידה את טון קולה, המקהלה אמרה מילים אחרונות.
המוזיקה ירדה וירדה, ולבסוף בתיאום מושלם, נעצמו עיניו,
והמוזיקה נפסקה. המוות נגע בו באצבעותיו הקרירות, וכל שהשאיר
מאחור, הייתה דמעה שזלגה על לחיו, וירדה אל הצואר המת,
ונעלמה.
יום שהתחיל בבוקר של ציוץ ציפורים, נגמר בורד של מוות.
סוף.