השעות זחלו, את המתח אפשר היה להרגיש באוויר, הוא ישב בפינת
החדר והמתין, כשהוא מחכך בעצבנות את ידיו זו בזו. עוד לא הגיע
תורו. הוא נזכר בבעתה בפעם הקודמת שהיה באותה סיטואציה.
והזכרון היה כסכין החותכת בבשרו. אינפורמציה שונה ומשונה הייתה
תלויה בערבוביה על הקירות המסוידים לבן. "טיפשים, רק טיפשים
מסוגלים להתרכז בגליונות הנייר הצבעוניים האלה ובאינפורמציה
שבהם, כשהם עומדים בפני הנורא שבדברים", חשב לעצמו. רוח קלילה
חדרה מבעד לחלון ושיחקה בעלעלי הפלסטיק של העציץ המלאכותי,
שעמד על ארון הספרים החבוט שבפינה. אשה בעלת סבר פנים נאות
חייכה לעבר ילדתה, שעיינה בספר ילדים מצוייר, שלקחה מן הארון
שבפינה, "טפשה", חשב לעצמו האיש. הוא הישיר מבטו באדון חבוש
המגבעת שישב למולו. "הוא לא נראה לי כל-כך טיפש......מעניין מה
הוא עושה פה.....האם התגברו עליו כאביו, כמוני, או שמא חושב
הוא שיש לעקוב אחרי תופעות גופניות, ונמנה הוא על 'המשוגעים
לדבר'".
הזמן חלף, מחוגי השעון השמיעו את קולם החד-גוני, "11:00, כבר
מאוחר", חשב האיש לעצמו, "לפני עוד עבודה רבה היום- האם אוכל
לבצעה?".
האדון עם המגבעת סיים. "עכשיו תורי", חשב ברעדה, וחש איך גופו
מתכווץ על מושב הכיסא, "גורלי ייקבע בקרוב".
"מר גרשון!", הדהדה הקריאה ברחבי החדר, "מר גרשון הכנס - הגיע
תורך!". הוא קם, ידיו רועדות, ורגליו כאילו מסרבות לשאתו.
כשהתקרב אל הדלת הוא ראה אותו...חנוט במדי הקרב ומוכן לקראתו.
"מר גרשון", הוא אמר וחייך את חיוכו הצונן, "הכנס נא ושב- הכל
פה מוכן בדיוק בשבילך!". מר גרשון בלע את רוקו, התיישב על הכסא
והביט באיש בייאוש,
"כבר מאוחר", חשב, "אין דרך חזרה, אני שבוי בחזקתו, ומה שיקרה
עכשיו- רק הוא יקבע... ". הוא החניק זעקה ופער את פיו כמה
לאוויר בעודו בוהה באיש הלבוש לבן, שלבש את ארשת פניו המייסרת
ואמר: "מר גרשון, שוב לא הקפדת לצחצח שיניים...!!".