(המלצת רקע, לשמוע את השיר של שלומי שבן:"ערב לזכרי" ואחריו
להאזין לטום וויטס, וגם סתם כך בשביל להנות את הנשמה שלכם,
תספרו לי אח"כ מה דעתכם על המוזיקה הזו)

למעשה, הצל שהטיל השרוול השמוט על הקיר הזכיר לי את השיר של
שלומי שבן.
ואת איתמר.
ושאין סיכוי,לעזאזל, שאעבור את המבחן המזעזע בכלכלה.
אני אורזת תיק. מצליחה כבר לראות את עצמי צועדת בשבילים של בית
קברות ירושלמי מחפשת קבר של סבתא רחוקה שלא הכרתי. יש לי ארט
ליין בתיק, לחזק את שמה על המצבה.
ואלירן איתי.
הראש שלי באתמול בלילה שזה בעצם היום. נזכר באיתמר ממזמז את
הגיטרה שלי והלוואי שהיה מנסה להפיק ממני צלילים שכאלה- אני
חושבת ברגע שלפני.
אלירן פתאום ישאל אותי "על מה את חושבת?"
ואני אענה לו:"כלום מיוחד"
ואחשוב כמה מיוחד היה כשהגיטרה על רגל ימין ולפתע איתמר מושך
אותי אליו, מושיב על רגל שמאל שלו.
ואלירן יקשה וישאל: "התגעגעת אלי?"
ואני רואה את עצמי מהנהנת ורוצה לשמוע עטור מצחך זהב שחור
מהלחישות של איתמר.
"לא ראית אותי שנה ואת שותקת" אלירן ייעלב לי כאילו אני בחרתי
לטוס ולעזוב אותו.
ואז נגיע לקבר של הסבתא ובכלל לא אצטרך לחזק את השם שלה כי הוא
יהיה ברור, או שהארט ליין השחור לא יעזור כי השם שלה בצבע
אדום.
ולאלירן יהיה חשוב לנחם אותי. הוא יחבק מאחור ולא יצליח להבין
שבכלל לא עצוב לי.
אבל בטח אבכה.
והוא יחזק אחיזה, מרוצה מהזדמנות הפז שיש לו להתקרב אלי בכדי
שאמחל.

אני מתלבטת כעת אם לארוז את החולצה הוורודה שצל השרוול השמוט
שלה מזכיר לי את איתמר, או להשאיר אותה שם, זרוקה בין הכרית
לקיר, כך שכשאחזור אוכל להריח אותו. את הערב.

אני מלווה את איתמר לאוטו שלו שהחנה רחוק והוא מחזיר אותי עד
לבית. משמיע לי את שלומי שבן, אני מחזיקה את הידית, כבר בזוית
של לצאת והוא- לא רוצה שאעזוב- מיד מעביר לשיר מס' 4  (אני
חושבת) ואומר: הנה השיר שלך, שאת אוהבת ומזמזם עם שלומי את
"שרמוטה פוריטנית" ואז לוחש לי בעיניים מצועפות: "יאללה עופי
לי מהאוטו".
ככה הוא איתמר, רודף והודף.
ואני עפה.
מרחפת לדירה שלי.
מסתכלת על הצל שהשרוול הוורוד מטיל על הקיר, מונח בדיוק באותו
מקום שהושלך אליו.
ואורזת את עצמי לדעת.
יד ימין שלו אוחזת בגיטרה, יד שמאל מגששת אחר פני.
יד ימין שלי מלטפת את השיער המזעזע שלו, יד שמאל המומה,
פאסיבית.
עכשיו מטאליקה בראש. איתמר האצבעות שלו קוסמות. אני עוד לא
חושבת והוא כבר פורט. בז לשמאלציות שלי ומתלהב כמו ילד כשאני
קולעת לטעמו.

"קר לפרחים שעומדים שם בגשם", איתמר אומר וקוטף לי שניים.
"תשמרי אותם אצלך".
"לי קר בבפנים" אני עונה. איתמר לא מחבק  וקובע לי: "כי את
מתחבאה מאלוהים שלך".
אני אורזת גם דיסקמן. דיסק של טום וויטס.מדמיינת רחובות גשומים
של מנהטן ואת שנינו מתיישבים באיזה פאב אפל, מאזינים לו.
פתאום הצל שהשרוול הורוד השמאלי מטיל על הקיר ,משתנה,אולי הופך
לסקסופון, מזכיר לי את הצלילים של טום וויטס, את ריח הגשם.
יש חבלי לידה קשים לקשר שלנו, יש נחמה.
נפגשים באוניברסיטה כאילו אין ביננו דבר פרט לפיקסלים ותאוריות
המחירים. אח"כ הוא עולה אלי לחדר. מנגן. מזמין לי אוכל. מראה
לי עטלפי פירות על עצים בקמפוס.
מופע אור -קולי.
איתמר אומר לי: "אני חמימות חולפת"
אלירן אומר לי: "אני סלע איתן"
כל השאר נעלמו לי.
מחיקים.
אנחנו מצטלמים, הוא אומר לי את יודעת שאני מכוער ואני אומרת לו
קשקשן, צלמתי את הנפש שלך.
פלצנית, הוא עונה. נפש, אין לי נפש. באתי מהגיהנום להציל אותך
מגורל רגיל של אנשים בנאליים.
תתבגר. אני יורה קצרות.
איתמר עונה שאני יודעת שהוא הזקן ביננו.
אני יודעת.
משביע אותי שאת כל הערבים האלה אנצור לזכרו.
או שדמיינתי.
זה ערב לזכרי , הוא אומר בלילה אחד אביך. לילה של היומולדת שלו
שניסיתי לציין בפיקניק.
בישולים זה לא בדיוק הצד החזק שלי, אני מתנצלת כשהוא מוזג לי
יין לבן בגביעים מפלסטיק שקבלתי מהעבודה.
"את הצד החזק שלי", והוא מערה לתוכו את הסבניון בציר 2000.
"לא משהו היין הזה" הוא מוחה את פיו עם השרוול שלי.
מחייך.
מתעקם-מתכרבל בי.
מעורר בי געוגועים למירב של פעם ת'לאפים, בתוך חיבוקה של אמא.
בתוך אלירן.
את מרטיבה אותי, איתמר לוחש ומלקק לי את הדמעות.
ואז מתרחק ממני, מתיישב.
מרווין, הוא אומר לי ככה בחיבה שלו,
זה ערב לזכרך בעצם.
זה ערב ואני אוהב.

ואני מתחרטת פתע, לוקחת את החולצה הורודה משליכה לכביסה.
יש צללים שצריך לכבס מהקיר כדי להתרכז בחלומות מציאותיים.