היא ישבה במיטה כשראשה מופנה לקיר. היא הסתכלה על התקרה הלבנה
למס' דקות וחשבה על הכל, או בעצם על שום דבר. היא התחילה
להתנדנד קדימה ואחורה, מכושפת מהן ונעה לקצב המחשבות. עיניה
התחילו להאדים והיא נשכה את שפתיה כדי שלא ישמעו. קדימה
ואחורה, והקצב מתגבר. רגליה נשארו משולבות וידיה המשיכו לאחוז
בפנים שהאדימו מרגע לרגע.
היא רק רצתה לצעוק, להוציא את הכל החוצה ולנקות את הראש. מה
היא כבר ביקשה?
"אני צועקת אבל הם לא מקשיבים.
הם שומעים אבל לא מבינים.
גם אני לא מבינה,
אני רק בוכה וצועקת בלי קול.
צעקה שנשמעת וצורמת רק בתוכי."
היא דפקה את הראש חזק בקיר מס' פעמים. יותר חזק, אולי ככה
הגולגולת תישבר. היא ניסתה לעצור את הבכי ולחשה "תנו לי למות".
האם זאת משאלה שלא ניתן להגשימה?
היא המשיה עד לנקודת השבירה בה פרצה בבכי ויללות. ראשה נשאר
צמוד אל הקיר. כולן בחדר התעוררו ובאו להרגיע אותה. "עזבו
אותי", היא רצתה לצעוק אך לא העזה. היא נשכבה וחזרה לישון אבל
פתרונות לא נמצאו בחלומות, לא הפעם.
בלילה הבא היא לא הצליחה לחתוך את עצמה ובטח שלא לגרום למותה
כי זה לא אפשרי במקום הזה. את שאר האפשרויות היא כבר ניסתה.
השמש רק התרחקה ממנה ואיתה הלכה התקווה. התרופות הפכו אותה
לגולם והפסיכולוגים רק החמירו את ה"מצב" הפגיע שלה. זה כבר שנה
ושלושה חודשים במחלקה סגורה ומה יצא מזה? במה זה עזר? |