בהתחלה חתכתי לעצמי את הוורידים. ניסיתי להירדם, לישון את
המוות ולא להתעורר, אבל החתכים לא היו עמוקים מספיק והדם רק
התייבש.
לקחתי כדורים, את כל הכדורים שמצאתי. כדור אחרי כדור, לפעמים
אפילו ארבעה כדורים במכה. חצי בקבוק אקמול, חצי בקבוק של
כדורים אדומים מאיזה סוג שלא זיהיתי ו26 סרוקסט. זה די אירוני,
הרי סרוקסט אמור להיות נוגדן דיכאון ואני מנסה להרוג את עצמי
בעזרתו.
כתבתי אפילו מכתב התאבדות, פרידה מהעולם. התקשרתי לחברה שלי
והשארתי לה הודעה בתא הקולי של הפלאפון שלה. ידעתי שהיא מכבה
אותו בשעות האלו.
אני מרגישה סחרחורת וכאב בטן נוראי. הראש שלי דופק והאצבעות
קצת רועדות. האם ככה מרגישים שעומדים למות?
אבל אני לא מפחדת. סוף סוף אני יעזוב את כל זה. חוץ מזה, הדובי
שלי כאן כדי לשמור עלי, אז ממה יש לי לפחד?
השארתי שירים,סיפורים וציורים מאחור אז אולי יוכלו להבין איך
הרגשתי למרות שאני בספק.
זה מוזר להתייחס לעצמי בלשון עבר. מה הלאה? אני יראה את האור
הלבן? מישהו יאסוף אותי? יש בכלל עולם לאחר המוות או שהחיים הם
תערובת של גן- עדן וגיהנום?
ואולי זה בכלל גלגול נשמות ואני יחזור בתור קרנף או משהו
מהסוג...

הראש שלי כבד והידיים שלי כואבות מלכתוב.


להתראות.

אני מצטערת שאיכזבתי אותך אבל כבר לא יכולתי לשאת את זה יותר.
שיקרתי לגבי האיש ההוא מרעננה. פשוט נזכרתי במישהו שאני מכירה
והעליתי אותו. או יותר נכון, החלפתי אותו בשמך. אני חושבת שאני
אוהבת אותך אבל אני לא בטוחה. הדבר האחרון שאני רוצה לעשות הוא
להרוס את הקשר בינינו כי אתה יותר מידיד, אתה כבר קשור אלי
מבפנים. אתה הבנאדם הכי טוב שהכרתי ואני מודה לך שהיית שם
בשבילי בזמנים הכי קשים.
אני אוהבת את כולכם אבל רע לי. התרופות לא עוזרות ואני מרגישה
שאין לי כח לכלום. אפילו לא לכתוב, בגלל זה המכתב האחרון שלי
לא יהיה מזהיר או בכלל טוב, אבל זה מכתב כן כי זה מה שאני
מרגישה.

"goodbye cruel world, im leaving you today. goodbye,
goodbye, goodbye..."

חתום בדם שחור, סתיו.