ולי, בעצם, למה סגנון?
למה לחדש?
מה אני מנסה להוכיח?
אנשים לא מבינים איך לא התוכן משנה, אלא הרגע שאני לוקח את מה
שיש בפנים ומוציא את זה החוצה. לא ממש משנה איך. זה יכול להיות
בטקסט, במוזיקה או בבעיטה באבן - אם כואב לי מספיק אז כן.
אחר כך מה שיוצא זה בד"כ חרא. אז אומרים לך שאתה חרא לא מוכשר
ולא טוב בכלום וזה ממש לא משנה אם אתה נהנה. אני לא נהנה.
אם אתה עושה את זה טוב ואנשים גם מרגישים דברים שלך, וזה
מעניין את התחת שלי בחיי, אז אתה טוב. אני רע.
זה, ממש זה. המילה כאן והמילה שם לא משנות לאף אחד כלום, הן
משנות לי וזה מה שמשנה ואתם לא מבינים. ואם אתה מבינים אז אתם
ממש לא אוהבים או אפילו שונאים וטורחים לידע אותי. נראה לכם
הוגן העולם הזה שאנשים אומרים לך שאתה מוציא את מה שיש לך
בצורה גרועה? אז זה שאני גרוע אומר שאני גרוע? אני חושב בלי
קשר.
אולי עדיף לדפוק את הראש בשקט בקיר ככה שאין אנשים בבית כדי
שלא יגידו לי שאני עושה רעש רע וגם עושה לעצמי משהו רע ואני,
בסך הכל מה רציתי? רציתי רק ליצור משהו לרגע שיקח את כל מה שיש
בפנים ויוציא החוצה. אבל אנשים לא מבינים.
אתם מבינים?
אתם יודעים למה זה מונולוג? כי רק אני מבין, אבל רק אני אמור
להבין כי רק אני זה שכאן מוציא דברים החוצה לא?
אתם לא יכולים להוציא כלום מזה שאתם קוראים, אלא אם אני טוב
ואז אתם יכולים להתחבר לדברים או לחרבן קוביות, איך שתרצו.
אם זה מועדד מישהו, לי כבר יצא לחרבן קוביות או להרגיש משהו
אחרי שקראתי כל מיני דברים שאנשים אחרים הוציאו החוצה.
אז מה בעצם הבעיה כאן? על מה אני בעצם מתלונן? זה קטע
ארס-פואטי זה? אני מזכיר לעצמי את ביאליק רק שהוא לא גרם לי
לחרבן קוביות עד כמה שאני זוכר.
סתם קנה המידה שלכם נורא מושפע מאנשים אחרים, לא ששלי לא כי זה
כל הרעיון בקנה מידה. לי מותר כאן לסתור את עצמי וגם לסטור
לעצמי כמה שבא לי ולכן לא יהיה מה לעשות... אולי תתעצבנו כי
ראיתם מפגר שמכה את עצמו עד זוב דם כל היום, או שאולי הוא סתם
שקרן, או אולי סתם מחפש תשומת לב שמגיעה לו כי הסביבה לא שמה
לב עליו.
או שבאמת, הוא פשוט דופק את הראש בקיר, או לפחות ממקודם.
אז מה עכשיו? מה לעשות?
כבר חמש דקות ורועדות לי הידיים... אם אני מחזיק עוד דקה אחת
אני מצטט חלק ממה שכתבתי לעצמי ומניח במקום קריר ויבש.