הלילה ירד על ארץ כואבת. זה היה ערב יום הזיכרון לחללי מערכות
ישראל.
הלכתי באותו יום לבית הספר עם חולצה לבנה מכופתרת ומכנסי
ג'ינס. כנראה שבג'ינס וחולצה לבנה עם כפתורים זוכרים את
הנופלים טוב יותר. על אחד הקירות במסדרון היה תלוי בריסטול
שחור עם ציור של נר, "יזכור" היה כתוב על הפלקט באותיות דפוס
גדולות ובאותיות קטנות יותר שמות של נופלי בית הספר עם התוספת
ז"ל ליד כל שם. מלחמת יום הכיפור הייתה שלוש שנים לפני זה,
עשרים ושתיים בוגרים מבית הספר שלנו נפלו, ואח שלי. אח שלי היה
גדול ממני בחמש שנים וזה היו המילואים הראשונים שלו. נכנסתי
לכיתה והתיישבתי ליד מיכל וחיכיתי, חיכיתי שיבואו אלי וישאלו
אותי איך אני מרגיש, שיינחמו אותי שיגידו לי שלא נורא ושהוא
תמיד יהיה איתי ושאיזה בחורה תחבק אותי בזמן שאני אבכה, אבל זה
לא קרה. המורה נכנסה לכיתה, מתחת לבית השחי שלה מונחת לה חוברת
מהודקת בסיכות שדכן " קובץ הפעלות ליום הזיכרון " היה כתוב על
הנייר הלבן, אני לא יודע למה אבל באותו רגע זה נורא הרגיז אותי
שהמורה צריכה הנחיות ממשרד החינוך בשביל ללמד אותנו לזכור את
הנופלים. "תלמידים היום הוא ערב יום הזיכרון לחללי מערכות
ישראל " אמרה המורה בקול מרגיז " מישהו רוצה לשתף אותנו אולי
ברגשות שלו ביום הזה?" היא שאלה והדליקה סיגריה, אז עוד לא היה
כזה טאבו נגד מעשנים. השקט נשמר בכיתה, אחרי כמה שניות מישהי
התחילה לדבר על כמה שכואב וכמה שקשה ביום כזה וכמה שצריך שלום
וכל זה. ככה עברה שעה שלמה בערך.
יצאנו מבית הספר אל מגרש הספורט. אני זוכר שהסתכלתי על כל
התלמידים הולכים באותה תלבושת וחשבתי שזה מאוד יפה, איכשהו היה
נדמה לי שכל הטקסיות הזאת היא בשבילי, היא בשביל לזכור את אח
שלי טוב יותר. במגרש היה כתובת אש גדולה עם המילה יזכור ושלוש
בנות ובן עמדו מול כל בית הספר עם קרטון שחור שמצוייר עליו נר.
הם שרו שני שירים והקריאו את מגש הכסף של אלתרמן בתורות, כל
פעם בת אחרת שאת סוף השיר הקריא הבחור בקול רועד. אחר כך המנהל
דיבר. בסוף כולם ניסו לשיר את התקווה אבל בדיוק אז הרמקול
השמיע צווחה נוראית כזאת שהכאיבה לכולם באוזניים. אחרי זה
חזרנו ללמוד כרגיל.
בשעה אחת עשרה באמצע שיעור אזרחות הייתה הצפירה וכולם נעמדו
דום והסתכלו על הרצפה. אותה דקה נמשכה בשבילי אולי שלושים שעות
שלמות. התיישבתי על הכיסא בכבדות נוראית של מוות והסתכלתי על
מיכל, היא לא הסתכלה בחזרה. אחר הצהרים אני ומיכל ישבנו על
סלעים מתחת לעץ החרוב שליד הגינה במושב וסיפרתי לה על כמה שאני
מתגעגע לאח שלי למרות שלא הייתי בקשר כ"כ טוב אתו, בשלב מסוים
היא התחילה לבכות וחיבקה אותי, זה באמת גרם לי להרגיש טוב
יותר.
אח שלי לא היה גיבור או משהו כזה, הוא לא היה טייס שצנח אל
מותו או לוחם סיירת שנהרג בזמן שחילץ את חבריו הפצועים מן
התופת, אח שלי היה מכונאי טנקים שבמהלך הקרבות נמחץ למוות מטנק
שהחליק. זה לא משהו שמספרים מול כל הכיתה ביום הזיכרון אבל זה
עדיין נחשב חלל מערכות ישראל.
שמיכל שאלה אותי איך אח שלי נפטר אמרתי לה שהוא לא נפטר אלא
נהרג ושאני לא רוצה לדבר על זה, היא לא לחצה. הלכנו לבית שלה
וכל הדרך היא המשיכה להגיד לי כמה שאני צריך להיות חזק בשבילו
ולא להישבר ושהיא שם בשבילי ואם אני רוצה אני יכול לבוא לשבת
אצלה בחדר אבל כבר היה מאוחר ולא היה בא לי להיות עם אף אחד אז
הלכתי הביתה לישון.
שש שנים אחרי זה פגשתי את מיכל באוניברסיטה. היא למדה מנהל
עסקים ואני למדתי פילוסופיה. אני חושב שלא ראיתי אותה אולי
שלוש שנים כבר, מתישהו בזמן הצבא הפסקנו להתראות, היא שירתה
רחוק מהבית ולא יצא לנו לדבר יותר מדי, דיברנו על המצב בלבנון,
זה בדיוק היה בזמן הכניסה שלנו ללבנון וכל הקמפוס היה נסער
מהנושא שמשום מה הייתי די אדיש אליו, אולי בגלל שלא הייתי קרבי
ולא פחדתי כל כך מהמילואים בקרייה. היא סיפרה לי שהיא מתחתנת
בקיץ לבחור שהכירה בצבא ושכל מי שהיא נשארה אתו בקשר שואל עלי,
אני לא יודע למה הם כל כך התעניינו בי או שאולי היא סתם ניסתה
להיות מנומסת אבל זה עדיין החמיא לי, ניסתי לעדכן אותה בסיפור
חיי נכון לאותה תקופה בקצרה אבל היא התעקשה שנמשיך את השיחה
אצלה בדירה בערב על איזה כוס קפה, הסכמתי בנימוס. אלי חבר של
מיכל היה מאוד נחמד אלי שבאתי אליהם הוא כל הזמן ניסה להציע לי
דברים לאכול, אמרתי להם שאכלתי כבר למרות שהייתי מאוד רעב בגלל
שלא היה לי נעים לאכול אצל מיכל וחבר שלה אחרי שלוש שנים שלא
דיברתי איתה. המשכנו להיפגש על בסיס קבוע וממש התחלתי להנות
מחברתם של השניים, הם ממש הפכו לחבריםטובים שלי. הקשר שלי ושל
מיכל פרח, כמעט כל יום היינו בטלפון מספר לה על היום שעבר
באוניברסיטה והיא מצידה הייתה סתם מקשיבה בנחמדות ומדי פעם
משחילה איזה סיפור אחד או שניים. יום אחד היא סיפרה לי שקראו
לאלי למילואים והיא ממש מפחדת ממה שיכול לקרות לו שם, הרגעתי
אותה, אמרתי שהכל יהיה בסדר ושאני סומך על אלי שידע לשמור על
עצמו, הם דחו בינתיים את החתונה עד לאחרי המלחמה.
זה היה בערך שלושה שבועות אחרי המועד המקורי של החתונה ששלושה
קצינים ורופא באו להורים של אלי להודיע שנהרג בקרבות. ההלוויה
הייתה ביום קיץ חם בקיבוץ של אלי בצפון, אני לא הגעתי אבל
התקשרתי למיכל לנחם. ממש לא ידעתי מה להגיד באותה שיחה. היא
בכתה במין יבבה כזו שלא נגמרה ומדי פעם משכה באף, אני זוכר
שממש רציתי לגרום להרגיש יותר טוב כמו שהיא עשתה לי אז אבל לא
הצלחתי. אמרתי אולי כל קלישאה שהכרתי למצבים האלה "תהי חזקה
בשבילו" " אני כאן בשבילך " אבל כל מה שאמרתי לא הצליח לגרום
לה להרגיש טוב יותר. הייתי עצוב בסוף השיחה, נשכבתי על המיטה
ונרדמתי. בסוף השבוע נסעתי למיכל והיא הראתה לי תמונות של אלי
מהצבא. קצין קרבי צוחק בין הרבה חברים, תמיד עם אותו חיוך בכל
תמונה. מיכל גם חייכה באותם רגעים. אחר כך ישבנו במטבח
ודיברנו. היא סיפרה לי שאלי נהרג מפגיע של צלף לבנוני בזמן
שנסע בג'יפ אי שם בלבנון, בזמן שהיא סיפרה לי את זה התחילו
לרדת לי דמעות, אני ומיכל התחבקנו, ובכינו.
בקיץ שאחרי יום הזכרון לחללי מערכות ישראל עבדתי בשטיפת
מכוניות בשביל לאסוף כסף לטיול לפני הצבא זה מה שנראה לי באותה
תקופה שאני רוצה. היום אני יודע בעצם שכל מה שרציתי הוא להיות
עם מיכל, להיות חבר שלה, אבל פחדתי להציע את עצמי, פחדתי שהינו
יותר מידי קרובים בשביל לצאת ביחד אבל שש שנים אחרי זה שכל כך
הרבה השתנה וכל כך הרבה קרה דווקא עכשיו הרצון הזה שוב פעם
ממלא אותי, לפחות עכשיו אני יודע לזהות אותו.
הקשר ביני לבין מיכל התהדק בחודשים שאחרי זה עד שהפכנו לזוג,
מיכל סיימה את התואר וגם אני התחלתי לעבוד. שנתיים אחרי זה
התחתנו במושב, בדיוק שהתחילו להוציא את החיילים מלבנון.