ראיתי אותה בפעם הראשונה באחד מקורסי הערב. קורסים אלה, על אף
שאנשים מכנים אותם בד"כ משעממים דווקא מעניינים אותי מאוד. אני
נהנה לצפות באנשים נרדמים בשעות שלאחר השקיעה, יודע שהם ייאלצו
לשלם את המחיר לפני הבחינות. אבל לא כך היה באותו ערב. כשנכנסה
נדמה היה כאילו שהעולם עצר. הכל השתתק, חוץ ממנה, כשחיפשה מקום
פנוי. היא לבשה חולצה אדומה וטייטס שחורים, יחד עם נעלי עקב
במרקם עור וצעיף שנכרך כמו פתן שחור על צווארה. שערה היה כהה
וגולש, אך פניה היו חיוורות. עיניה היו מדהימות. מיותר לציין
שנאלצתי להשלים את ההרצאה באותו ערב.

אני אדם בודד. חיוור וגבוה, שערי השחור כהה וארוך, משוך לאחור
ואסוף. אני אוהב לישון עד מאוחר בד"כ, ולא אוהב לשוטט בחוץ.
במעמדי, אני יכול להרשות לעצמי גם לקחת את הקורסים בשעות הערב,
ואף לא לעבוד. חיי הינם חיים פשוטים של למידה ושינה. הדבר לא
הפריע לי עד לאחרונה. החיים החלו לאבד את הצבע החזק והבוהק
והפכו למעומעמים, אפורים, ריקים. בזמן זה התחלתי להתקף געגועים
למשהו בלתי מודע. משהו חסר לי. זוהי פשוט תחושת ריקנות כזו,
שלא ניתן ממש להסביר. פשוט כאילו לא כולך נמצא שם. הכל נדמה
כחסר משמעות, כאילו משהו שצריך להיות שם. רק כשהלכתי להרצאה
הזו חשבתי שהבנתי מהו.

בהרצאות הבאות בחנתי אותה ביתר פרוט, ואף הצלחתי להקשיב יותר
למרצה. היא הייתה יפה, באופן בלתי מושג. מעט מאוד אנשים ניסו
ליצור איתה קשר, ואלו שניסו נידחו בהרמת גבה ובגיחוך. אבל היא
לא הייתה אהובה. קל היה להבחין בזאת. אף אחד לא בא לאסוף אותה,
וכשהייתה רוכסת את המעיל על עצמה לא הייתה מכונסת, אלא עיניה
היו תרות באולם, מחפשות, מקוות. בעיניה היה מבט שמחפש חום. מבט
שבדיוק כמותו אני מחפש בדרך כלל.

שקלתי איך להתוודע אליה. אינני דוגמן על אבל כל אישה שחשקתי
בה, השגתי. בדרך כלל הן אמרו שהעיניים שלי כאילו הפנטו אותן.
אבל כל האפשרויות לנסות ליצור את הקשר בזמן הקורס נראו לי
מופרכות ומחשידות, והרי לא פגשתי אותה מחוצה לו. חככתי בדעתי.
אבל אז, באחת ההרצאות שמתי לב שהיא מדברת על מסיבת סילבסטר
שתערך במועדון סמוך. חייכתי לעצמי.

באותו ערב של תום השנה, הגעתי למועדון. המקום היה גדול וכמעט
ריק. חיפשתי מקום קטן ושקט שאוכל להתבודד איתה. לבסוף מצאתי
אחד. היה זה חדרון למטה. הסיד היה מקולף למחצה, אבל לא חשבתי
שזה יפריע. הוא היה יותר מרתף מאשר חדר, אבל הייתי בטוח
שלצרכים שלי הוא יספיק. חזרתי לאולם העיקרי וחיכיתי.

היא הגיעה בדיוק באמצע המסיבה. פניה היו חלקות וחיוורות ללא
סומק, והאודם העז ששמה רק הדגיש זאת יותר. כמו שניחשתי, היא
באה לבד. לא לאורך זמן, הרהרתי, כשפסעתי בין האנשים הרוקדים
לעברה. השארתי את המבט ממוקד עליה ומהר מאוד הוא הצטלב עם שלה.
כשהגעתי אליה חייכתי, והיא מצידה פלטה חיוך לבן שבאורו של
המועדון הפך סגול. רמזתי לה בעדינות לעבר הרחבה. כשהתחילה
בתשובה, שאני פרשתי מראש כהסכמה, שלפתי אותה לעבר מעגל
הרוקדים. פניה השתנו לעווית של פליאה, אך מייד לצחוק.  

אני והיא לא שתינו. לא ראינו צורך בכך. רקדנו, שיכורים
מהמוזיקה ומעצמנו בלבד. תנועותיה היו פראיות וחושניות. הריקוד
שלנו הפך לסוער ככל שעבר הזמן ואני הרגשתי איך תשוקתי אליה
גוברת. אף אחד מאיתנו לא עצר. מבטינו היו ממוקדים למשך כל
שארית הלילה.

בדיוק כשהבחנתי שהשעה לקראת חצות, היא רמזה לי שהיא עייפה
ורוצה לנוח. משכתי אותה לעבר המרתף. פסענו בין האנשים הרוקדים,
בין זוגות שהתנשקו ואף יותר. כמו ששיערתי, המרתף היה ריק
ולרשותנו.  חשתי את הרטט הרגיל של התרגשות מפעמת בי.  סגרתי את
הדלת ואחזתי בה. התנשקנו בחוזקה, ואז הבטנו אחד בשני. שמעתי את
הספירה מעלינו.
עשר תשע....
התשוקה בערה בי.
שמונה שבע...
לא יכולתי לשמוע את ליבי פועם וגם לא את שלה.
שש חמש...
לא הייתי מסוגל לעשות דבר כדי למנוע את ההתארכות.
ארבע שלוש...
ידעתי שהרגע הגיע.
שתיים אחת...
עצמתי את עיניי ופערתי את פי בכוונה רבה...
ס-י-ל-ב-ס-ט-ר!
נעצתי את ניבי בצווארה, מצפה לחייה שיזרמו אליי, ימלאו אותי.
חיכיתי לטעמו המתוק של הדם, אך הוא לא הגיע. ברגע שנמשך כנצח
פקחתי את עיניי, ורק אז הבחנתי כמה ריקות הן עיניה. מבעד
לצחוקה המתגלגל יכולתי להבחין בניביה שלה.