נכנסתי לחדר הקריר, צינתו באה לא רק ממידת החום המועטה שנחה בו
אלא גם מבחינת ההרגשה אותה הוא השרה. חדר דל היה, קירותיו
לבנים מנוכרים וחסרי כל קישוט ולבדם נחו בחדר אך ורק מיטה
רפואית אחת לבנה, וילון, שולחן מתכתי אפור ועליו תמונה אחת
ויחידה שפנתה לכיוון רופא שישב מאחורי אותו שולחן.
"שלום" ברכני הרופא, היה הוא איש מבוגר בעל מראה אבהי נתון
שנפל בסתירה מסוימת עם הרגשת הקרירות המלומדת שנבעה ממנו ומשאר
החדר.
"שלום", החזרתי לו כגמולו.
הוא חייך חיוך מאופק, כמעט בלתי מורגש, מתחת לשפמו הלבן ושאל
מה הוא יכול לעשות עבורי, עניתי לו שיש לי מחושים, ועוד
בגרון.
הוא הנהן בראשו קרב אליי וביקש ממני לפתוח את פי לרווחה,
אבחונו היה מיידי.
"יש לך לונה פארק בגרון" אמר.
כמובן שלא האמנתי בתחילה, וחיוך החל מעקל את פי אך הבעתו של
הרופא נשארה קפואה מלבד אור מסוים שדמה לזרוח למעט בעינו.
הוא הגיש לי מראה מרובעת בעלת מסגרת שחורה, וביקש ממני לפעור
את פי ולהתבונן, אכן היה שם לונה פארק, לונה פארק יפהפה, מואר
באורות רבים ודקים שבקעו ממתקנים זעירים ושונים, אף ילדים היו
בו, מתרוצצים בין מתקן למתקן, מאושרים.
"זה חמור?" שאלתי בפליאה.
"כן, בהחלט" ענה ושפשף את זקנו, ולשבריר שנייה ננעצו עיניו
בגרוני.
"ס..ס..סופני?" שאלתי בכמעט לחישה.
הוא השתהה עם התשובה, זמן רב עבר או שמא מועט זאת לא אוכל לומר
בבטחון, דבר אחד כן אוכל להבטיח כל אותו זמן מבטו רץ בין עיני
לגרוני לתמונה הממוסגרת שנחה לה על השולחן ענה הוא לאחר בליעה
עמוקה של רוק, "כן".
"אני מבין" אמרתי, והשפלתי את מבטי.
הוא הסביר לי שמדובר המחלה מאוד נדירה, למעשה אני המקרה הראשון
בארצי, הוא ניסה לעודדני, אף הציע לי מעט אוכל, שתייה אך
סירבתי, הרי כאב לי הגרון.
"כולם מתים בסוף" אמר "אבל כשאתה תמות תיתן לעולם מתת חשובה
מעין כמוה, לונה פארק" השיחה נמשכה לעוד זמן מה לעתים מופרעת
ע"י צהלות ילדים שבקעו מחיכי, כאשר כל אותו זמן ניכר על הרופא
שמנסה הוא בכל אונו להניע את עיניו מגרוני ולהסתיר את אותו
ניצוץ שהתעקש שוב ושוב להופיע בעיניו.
לבסוף נפרדנו בדברי נעימויות, כאשר מבטו נעוץ היטב ובכפייה
בתמונה שעל השולחן, ולפתע באמצע הפרידה משהו בו דמה להישבר.
אותו ברק, כה עולץ וכה אכזרי השתחרר החוצה והשתלט על היושב
מולי. הרופא, במבט כנוע, שאל אם אפשר לקנות כרטיס.
סירבתי בנימוס ויצאתי את מרפאתו, ידעתי שלחוות דעת שנייה אין
לי מה ללכת, התשובות לעד תהינה זהות, ואין זה משנה עד כמה בעצם
קשה היתה המחלה לריפוי. |
