אכן, מי היה מאמין ששי יכנס לריתוק?
הכל התחיל במחששה הבית סיפרית. רועי בדיוק השוויץ בפנינו
בחברה החדשה שלו, בעודו מדגמן קטעי סטאנד אפ אקראים, ושי עישן
בשרשרת. מסתבר שהיה לו אודישן באותו אחר הצהריים, תפקיד
בטלנובלה או משהו. אין ספק, שי יעשה הכל בשביל להתפרסם. אפילו
להפיע בטלנובלה עם שרון דוראני ודן תורג'מן. הוא איפר את
הסיגריה שלו על זיז בולט בקיר, מפריח טבעות עשן לכל עבר, מה
שגרם לו להראות כאילו הוא עולה באש. "אררףף... אררףף.."- הוא
נהם לעברי, חושף את שיניו באיום. "הו אבי. איך יכלת לבגוד
בי?.."- הוא שוב סינן וניסה לעשות קולות של משחק. מעיין, החברה
החדשה של רועי גיחכה בקול. "כלבה"- הוא סינן בשיניים חשוקות,
מפריח עוד טבעת עשן.
"שי.. שי.. שי!"- צעקתי עליו לבסוף. "מה !? פאקינג מה!?- הוא
אמר וקפץ, מפיל את הסיגריה לרצפה. "תרגע!"- אמרתי והנחתי את
ידי על כתפו. כעת שהעשן התפזר מעט, ראיתי שבמקום הרקע הלבן
הרגיל של אישוניו הירוקים, עיניו היו אדומות ונפוחות. כל העשן
כנראה ממש ממש הזיק להן. הוא שפשף את עיניו וסינן מספר נרחב
של קללות בשפות שונות. הוא התיישב על אחד הספסלים וגירד
מסטיקים מהתחתית. בדיוק אז צעדים נשמעו מכיון המסדרון. המנהל
הגיע, מלווה בנועה, שנעצה מבטי שנאה מצמררים לכל עבר. " מצאתי
כאן את שלו מעשנת..."- הוא אמר ושלח מבט חשדני בכולנו. שי נראה
כאילו הוא היה בעוד אחד מאותם מצבים שבהם הוא העדיף להתנתק
מהכל ולהמשיך לעשן בשלווה
(או להשלח לשלוותא, לצורך העניין). המנהל, גבר משופם כבן
חמישים עם כרס מכובדת, התקרב בצעדים חתוליים להפליא, יחסית
לאדם כמוהו, לעבר שי שריחף כמה קילומטרים מעליו. " בן
ישי?.."- הוא אמר בקול מתוק מדבש . "כן אבא?"- אמר שי בהיסח
הדעת, ובעודו עושה כך נראה ממש כמו בודהה ברגע של הארה. "למה
אתה מעשן בבית ספר?"- אמר באותו קולו צפיחית. "אני? מעשן?..
אין לי מושג למה אתה מתכוון סבא..."- מעיין נראתה על סף
התפקעות. "סבא מת, בן ישי"- אמר המנהל וקולו החל מקרקר ונסדק.
"באמת?.. זה מאד מעניין אמא... מתי ההלוויה?" . קצוות השפם של
המנהל החלו להסתלסל ולהעלות עשן, אות וסימן להתקפה מתקרבת.
"היום אחר הצהריים! אתה תאלץ לנקות אפר סיגריות!". שי נחת
בחבטה על הארץ, מותיר אחריו טבק מתעופף באוויר. "אבל למה?! לא
עשיתי כלום!"- אמר שי ופשט את ידיו המעושנות כלפי המנהל בהבעה
של תחינה. נועה, שראתה פתח מילוט לעצמה, לחשה מספר מילים לתוך
אוזנן של המנהל. עיניו הכהות נפתחו בפליאה. "אתה! אתה אתה ואת
באים איתי למזכירות!"- ציווה הוד מנהלותו והצביע עלי , על
תומר, על רועי והחברה שלו. אני אישית מאד נעלבתי, בעיקר בגלל
שאני לא מעשן. מה שכן, הידיים שלי היו מלאות גוונים כחולים, כי
עזרתי לתומר לצבוע את החדר יום לפני, ובשאריות הצבע צבענו את
הכותל המזרחי של הביצפר., בדיוק איפה שהיה כתוב " יוסי עדן
המלך הנשמה". במקום זה מעיין ציירה את אחת מהדמויות שלה,
מתבוססת במים. איך אני שונא מלשנים.. איך אני שונא מלשנים..
אבל במקרה של נועה, אין לי ברירה.
דרך אגב, שי נכנס לריתוק דווקא בגלל שהוא התחיל לצרוח באמצע
השיעור. אז בכל זאת יש צדק בעולם. |