בזמן האחרון פגשתי בטעות, באיזשהו צימר ליד צפת, את פראנסואז
סגן והחיוך המסוים שלה.

שבוע אחרי זה, בחנות ספרים, גיליתי שפעם הכירו אותה יותר בגלל
ספר שקוראים לו שלום לך עצבות. בפינה הימנית של החדר ישבו
חבריה הצרפתים של סגן - סארטר, קאמי וסימון דה בובואר. חייכתי
כי ציפיתי ליותר התחשבות מבעל המקום. מישל וולבק גם הוא חייך
מאותה פינה וחשב לעצמו - "מה אכפת לי? אני עושה חיים
משוגעים".

את העין תפס לי דווקא אלבר קאמי. הוא ופאולו קואלו נשענו אחד
על השני. זה היה מוזר לראות את המיתוס של סיזיפוס והמדריך
ללוחם האור יחדיו. את הזר והאלכימאי חבוקים. ניסיתי להבין את
הקשר בין האדם המורד ובין ורוניקה שמחליטה למות. קואלו הוא
בכלל דרום אמריקאי.

אחרי כמה דקות שבהם עיינתי בסיפור על בחורה שיושבת על צלחת
חלב, נזכרתי בשיר של רוברט סמית על הזר שהורג ערבי "בגלל
השמש". לרגע המרחק בין הגדה השמאלית והפינה הימנית נעלם. הבנתי
שאין סיבה אמיתית שקאמי וקואלו לא ישבו יחדיו. זה בהחלט מספיק
ששניהם מתחילים באות ק' באותה מידה.
העצבות האירופאית והשמחה הלטינית נמהלו זו בזו ואני הלכתי לי
לעבר הקופה.
 
וככה זה, על אותו מדף בתולעת ספרים יושבים להם הסופר שכתב על
בחורה בדיכאון והסופר שמת מדיכאון אחד ליד השני. אחד מחייך לכל
אדם, השני קורץ בעינו העצובה. ואני עדיין חושב על אותו חיוך
מסוים שאין לו גבולות.