"אכול!!", רקק רב-הסוהרים במשטמה לעבר הנידון למוות, "חמישה
שקלים וחצי עלתה 'הסעודה' שלך, ועם כל הכבוד, היא לא מגיעה
לעכבר ביבים שכמוך...". הנידון למוות סובב את גבו לרב הסוהרים,
וזה הסתלק בהשמיעו קללות נמרצות בשפות שונות ומשונות.
חמישה שקלים וחצי עלתה ארוחתו של הנידון למוות, ומשהונחה לפניו
היה מעט מופתע:
נתחי עוף, אורז, תפוחי-אדמה אפויים, קערת סלט וחצי כיכר לחם.
"כל זה? בחמישה שקלים וחצי סך הכל?", שאל את הכומר המוודה,
כשהבעת תמהון עמוקה על פניו, "כן", השיב הכומר, "הממשלה מסבסדת
את ארוחותיהם האחרונות של הנידונים למוות", "מצאו להם משהו
לסבסד....", הפטיר הנידון למוות, וחיוך מריר התפשט על פניו
בעודו בוחן את האוכל שלפניו, "אכן מטרה נעלה היא סבסוד
ארוחותיהם האחרונות של הנידונים למוות", גיחך, "בקרוב הם לבטח
יתחילו לסבסד את כדורי הרובים שיסיימו את חיי בעוד שעה...".
הכומר לא השיב, ותוך כדי מלמול תפילה חרישית לבוראו הסתלק מן
המקום בצעדים חרישיים, כשגלימתו מתנפנפת בחשיבות יתר מאחוריו.
לכשנעלם הכומר מאחוריי הפינה, נטל הנידון למוות את מזלג העץ
שניתן לו, והחל לאכול בשקט וביסודיות. מכשגמר, נטל את כוסו,
מילאה במים עת תומה, ושתה לרוויה בחושבו "לא רע...לא
רע.....ובחמישה שקלים וחצי בלבד...", אחר כך התהפך ונישכב על
צידו , ושקע בתנומה.
קול צעדים העיר אותו. רב הסוהרים, ואיתו עוד חמישה מבני מינו,
התקרבו לדלת תאו. הוא שמע את שקשוק המפתח ואת גיחוכו הרם של רב
הסוהרים: "היה טעים, הא!", הנידון למוות לא השיב.
רב הסוהרים אחז בידו בחוזקה, הקימו, כפת אותו ומשך אותו אל
מחוץ לתאו. לאחר מכן נקשרו עיניו של הנידון למוות והוא הובל
כסומא באפלה אל חצר בית הכלא. משהוסר כיסוי עיניו ראה למולו 5
אנשים חמושים. "כיתת יורים", הרהר לעצמו הנידון למוות מתוך
השלמה מוזרה. נשתררה דומיה בעת שכיתת היורים הרימה נשקה.
"לפחות אמות על בטן מלאה", חשב לעצמו הנידון למוות וחייך,
"מלאה בארוחה שעלתה למשלם המיסים חמישה וחצי שקלים...".
"היכון!", רעמה הפקודה, ובשרו של הנידון למוות הפך
חידודין-חידודין.
"אש!"