יורם היה איש קטן ונחמד.
כולם הכירו אותו בשכונה,מגדול ועד קטן.
כולם הכירו את החיוך הקטן של יורם כל בוקר,את הקדמת השלום שלו
לכל אחד.
יורם היה איש פשוט. חי מהיד לפה, לא בגלל עוני, אלא מתוך
בחירה. את רוב משכורתו הנכבדת היה תורם לנזקקים, משאיר לעצמו
די כדי לכלכל את עצמו בצמצום ותו לא.
בית קטן,חדר אחד,די אפלולי. אין טלויזיה,רדיו או מערכת. ארון
ספרים קטן,חוות החיות,דנידין,קופיקו ועוד כמה ספרים מצהיבים.
וזהו. זה כל רכושו. זה מה שהועיד לעצמו באורח חייו.
יורם היה בודד,לא היתה אישה שאיתו. לא היתה מישהי שהיתה מוכנה
או יכולה להבין אורח חיים שכזה. ממשכורת נכבדה משאיר לעצמו מעט
והשאר נותן לכלל. לא היתה מישהי שרצתה לחיות איתו באורח החיים
שהתווה לעצמו.
יורם נפטר.
אחרי מחלה די קשה.הוא סחב אותה על גופו,בלי להראות לאחרים,תמיד
שמר על החיוך הקטן כלפי חוץ. ובחדרו האפלולי, הקיא והשתין דם.
פירכס מכאבים עד כלות נשמתו.

אחרי כמה ימים מישהו במקרה עבר ליד דירתו והצחנה הנוראית עלתה
באפו. הוא הזעיק את המשטרה שיפתחו את הדלת, וכך יורם נמצא.
שכוב על הרצפה מתבוסס בעיסה של כל מיני הפרשות אלה ואחרות.

ההלוויה של יורם, לא העידה כהוא זה על בדידותו.
המוני אנשים באו לפקוד את ההלוויה. אף אחד מהם לא בן משפחה,כי
ערירי היה יורם,יתום מגיל צעיר וללא אחים ואחיות. משפחות הוריו
נספו אי שם בזוועות הנאצים. והוא - נותר לבדו בארץ. עלה לגדולה
למשרה נכבדה ובכל זאת שמר על אורח חיים מצומצם לחלוטין.
המוני אנשים. מהרחוב,העבודה,וכל אלה שקיבלו את חיוך ה"מה
עניינים" שלו. כולם היו שם בהלוויה.
דיברו בזכותו.

לא היה מי שיגיד קדיש על יורם,לא היו לו בנים,אחים אחיות
וכו'.
בהיטמן גופתו,אחרי קדיש של הרב,התפזרה ההלוויה.
יורם היה ונעלם,
נקודת אור בחייהם של כמה אנשים,
שגם היא פגה עם מותו.

לאזכרה של השלושים,לא הגיע אף אחד.
יורם היה - ונעלם.