יש בך מין תמימות שכזאת, זה לא יכול להיות שזה היה בך תמיד.
אולי זה מין דבר כזה שבא עם הגיל, כשאנשים ישנים מגיעים לסוף
המאה, אחרי שהם עברו כל הרבה תלאות ועוד בלי כל ההמצאות שלא
נדע, ככה סתם, טיול בהרים המושלגים, מעבר לנחל הקפוא ליד הבית.
טיולים בתנועת הנוער, קצת עזרה לאמא במסעדה, אוי סליחה, מין
בית מרזח? ואחר כך, פתאום לעזוב הכל ולבוא לארץ השוממת הזאת?
איזו חלוציות איזו הקרבה! ומה עם המלחמה. או. המלחמה. אני
זוכרת את הדמעות שלך כשסיפרת לי על אמא. גם אנשים ישנים צריכים
את אמא. במיוחד אנשים שהפכו להיות ישנים בגיל שהיום נחשב לגיל
כל כך רענן וצעיר. הגיל שמתחילים לאט לאט להכנס לחיים
העצמאיים, כמו כשמכניסים את אצבעות הרגליים לברכה, אחת אחת,
בזהירות. ואם נכנסים מהר מדי, מהר לצאת החוצה, ללכת לאכול קצת
מהפירות מהקופסא מהפלסטיק שאמא מושיטה אליך, ולחזור למים. אבל
לא ככה, אצלך, אצל האנשים הישנים, עוזבים את אמא כבר בגיל 20,
עובדים בלול בארץ לא ארץ, ומתגעגעים הביתה לאמא, חוזרים ומנסים
לשכנע שתבוא גם - אח איזה תפוזים יש שם, אי אפשר להאמין! אבל
אמא נשארת. אמא היא מהישנים הישנים, אלה שלא עוזבים. ואת חוזרת
לכאן ממשיכה לחיות לא לחיות, דור האשמה בארץ הפירות (האבות?).
בעל, שני ילדים, חמש מלחמות, שישה נכדים. ואיך זה שבסוף, את
מין סבתא כזאת, סבתא שלי, עם חיוך מתנצל ואולי גם שואל, הולכת
לי.