אני רוצה לתת לך המון מעצמי, כשאני רואה אותך כל כך מסוגרת.
יושבת עם כולם ומחליטה פתאום ללכת. אני יודעת לתת לך את החופש
שאת צריכה, אני יודעת, כי לפעמים אני מרגישה אותו דבר. הייתי
רוצה לפעמים לנהל איתך שיחה כזאת מעמיקה, על החיים. לרגע לעזוב
את המכתבים. זה הרבה יותר קל לכתוב מה שרוצים להגיד, הרבה יותר
קשה להגיד כשרוצים לכתוב. אבל תחשבי על שיחה כזאת, פילוסופיה
מתקדמת, כזאת שנפתח לנו יחד, או כזאת שתלמדי אותי ממה שהספקת
לחשוב, בכל הזמן הזה, שאת חושבת.
אני יודעת שלפעמים יוצא לנו ככה לא לדבר כמה ימים, ואז אני
מרגישה חוסר ענק, מין חוסר נפשי שכזה, כי אני צריכה אותך המון.
כל מכתב שלך מחזק אותי נורא, במיוחד כשהייתי במצב כזה לא טוב,
וידעתי שגם לך קשה, ושכואב לך שלכולם כואב. לא סיפרתי לך מה
עובר עלי, אבל לא כי לא רציתי. את הבן אדם הראשון שרציתי לספר
לו, כל כך רציתי, אבל לא יכולתי. רציתי לספר לך כדי שלא תדאגי,
ידעתי שתביני ושלא תצחקי, אבל משהו עצר אותי מלהגיד הכל. אבל
לא רק זה. פשוט רציתי שתדעי. ועכשיו אני רק רוצה שתדעי שאת
פשוט חשובה לי מכל. ואיזו מין פלצנות זו מצד אדם לכתוב כזה
מכתב, סתם ככה באמצע היום, ללא רקע של סכסוך, או ניתוק, סתם
לכתוב. אז אולי זו קצת פלצנות, אבל אני כבר למדתי לנתח את
עצמי. עברתי כל מיני דברים בחיים שעזרו לי להגיע למסקנה. אפשר
לחיות בלי משפחה, אי אפשר בלי חברים. אז רק ככה שתדעי, שלא
תלכי לי. אל תעזבי אותי, בבקשה. אני כבר בוכה... אמרתי שאני
רגישה?